להתראות סרקזם, שלום שעמום

"רציתי להיות גיבור גיטרה, כי לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה", חותם נעם רותם, לשעבר סולן "קרח תשע", את המופע החדש שלו. ניצב לבדו על הבמה של הבארבי, רק הוא והחשמלית, באותה הדרך בה פתח את המופע, הוא מסיים את השעה הלא ארוכה בלהוכיח את התזה של עצמו, אקורדים על גבי עור התוף. רותם משתוקק להיות רוקר, מתאווה להמציא עצמו מחדש, למחוק מהתודעה את החתיך הסרקסטי והמגניב שעד לפני שנתיים הוביל הרכב שאמור היה להיות התשובה הישראלית לסווייד. אם רותם היה מה שהוא מתיימר וכמה להיות, הרגע הזה היה חשוב, אולי אפילו דפניטיבי. אלא שהניסיון, בינתיים, לא עולה יפה והצעקה-בכוח לא עובדת, גם לא מול קהל ביתי יחסית של שמונים איש. המופע החדש של רותם, יחד עם להקת הליווי החדשה שלו, "האלפאבית", מסמן אומנם מגמה של שינוי אופי, אבל לא מצליח לעבור את מכשול האמינות. כשהוא על הבמה קשה לכנות את רותם רוקיסט, גם אם הוא פותח את המופע בזעקה קורעת: "אל תכאיבי לי יותר, אני כבר לא יכול לסבול את הכאב…אני צריך חום אנושי…איך אני פוחד להיות בכלא או עיוור…". המילים האלה אולי יוצאות מהלב עם המון התכוונות, מרירות ואכזבה, אבל השורה התחתונה היא לכל הפחות סוג חדש של פוזה, של מי שבלהקת-האם שלו הסתלבט על כל העולם ועכשיו מנסה להביא אותה בקטע רגשי.

סוף עידן הקרח

ההופעה הקצרה יחסית, עשרה שירים ושניים בהדרן, כוללת כמה שירים חדשים ושני להיטים מוכרים מתקופת "קרח תשע" בעיבודים מחודשים. החלק הראשון, שכולל את "בדידות", "ארץ אחרת" ו"הומור" (שכתב שלומי שבן) מציגים את רותם ו"האלפאבית" כהרכב רוק שמתאמץ להתחבר. צליל סמפלר כבד, רווי באסים נפוחים להתפקע, עוטף את הסאונד הלא מגובש של הלהקה וכמו משתדל להסתיר במעט את הנגינה הבעייתית, חסרת הסגנון. את "האלפאבית" מצא רותם בחדר חזרות באשדוד, והוא ראוי להערכה על הדרך בה הוא לוקח אותם, על המנהיגות שהוא מפגין בהובלתם. אלא ש"האלפאבית" הם לא הרכב לעלות אתו לבמה של הבארבי ולרדת ממנה בכבוד (שלא לדבר על לנצח).

בשירים החדשים מנסה רותם לשדר אותות של להקות כמו רדיוהד וקולדפליי, אבל הטקסטים שלו לא מתעלים לרמה אותה הפגין פעם. משהו השתבש אצלו במעבר מציניות לרצינות. הפתיחות והסיומות של העיבודים ארוכות, בשאיפה להבליט קטעי נגינה בתוך התלכיד הלא מוצלח של הסמפלר האימתני עם הלהקה המנגנת, מעין ניסיון כושל לבנות מצלולים עמוסים בסגנון ברי סחרוף וצ'קלקה. השירה של רותם בעייתית בפורמט בו בחר לעבוד. הקול המיוחד שלו, שבעבר מצא את מקומו היטב בין הגיטרות של אהד קוסקי, הבס של רועי הדס והקלידים התוקפניים של "קרח תשע", לא מצליח להתברג בתך הסאונד הכבד והמעייף של המופע הנוכחי. בקטעים מסוימים השירה שלו הולכת לאיבוד בתוך קיר הרעש, וכדי לחדור מבעד לערפל הוא מתפתה לצרוח. חבל שאת השנינות, הקריצה הכפולה וזריקת הזין שאפיינו אותו בעבר, הוא בחר הפעם לאפסן בבוידעם.

ההמשך כולל ביצועים ל"אסף אמדורסקי", האחרון ששחררה "קרח תשע", ל"סרטים", הטוב ביותר שהיה ללהקה ההיא להציע. הרמה אינה אחידה: "לא יוצאים באמצע" משעמם ו"כרישים" מפוספס, אבל אז מגיע "ציפורים מתוקות", הקטע הטוב ביותר במופע ואחת מנקודות האור הבודדות בו. השירה של רותם יושבת במקום, ונדמה שהלהקה משתדלת קצת יותר. שיר שמוכיח שהכוח של רותם הוא בכתיבת להיטי פופ ואחר כך עטיפתם בגיטרות, לא ההפך. ב"אמונה" הרגש אמיתי, אבל המילים בנאליות והאדמה מקולקלת, עם סולו גיטרה שמחבל בשיר טוב. ההדרן הוא קאבר מיותר לחלוטין ל"ווייט ראביט" של "ג'פרסון איירפליין", במהלכו קופץ הארנב אל מותו הפסיכדלי.

נעם רותם ולהקת "אלפאבית", יום שני (14.10), מועדון הבארבי, תל-אביב.