סקס בעיר הגדולה

בד בבד עם שקיעתה הרגעית של "סקס והעיר הגדולה", ייצרה ניו יורק מסגד מיני נוסף, הפעם ממשי הרבה יותר. מוזיאון הסקס, שנפתח בתחילת אוקטובר, עורר ציפיות רבות. מקימי המוזיאון, הממוקם בפינת השדרה החמישית ורחוב 27 התפארו, ועדיין מתפארים, בערך ההיסטורי והאמנותי של המוסד, או כפי שפרסמו באתר האינטרנט של המוזיאון: "מטרת המוזיאון היא לשמר ולהציג את ההיסטוריה, האבולוציה והחשיבות התרבותית של המיניות האנושית", אך התוצאה, למרבה הצער, מציגה את אלה כמי שמתפארים בנוצות לא להם.

על תערוכת הפתיחה, "ניו יורק סיטי סקס: איך שינתה ניו יורק את הסקס באמריקה", המוצגת בימים אלו במוזיאון נכתב כי היא "מתמקדת בהיסטוריה של תת התרבות המינית בניו יורק, וממפה את את השפעת העיר ותושביה על יצירת רעיונות אמריקאיים מודרניים בנוגע למין ומיניות". עם חלק מהאמור אין להתווכח, התערוכה אכן מראה כיצד היוותה העיר לאורך השנים מוקד רוחש וגועש של מיניות, אך חלק מהמטרות אותן חורט המוזיאון על דגלו התפספסו בשלב המעשי.

אולי האצטלה האקדמית המלווה את המוזיאון עוד משלביו העוברים,ככל הנראה על מנת להשתיק את המתנגדים, היא שאחראית לחסרון הגדול ביותר של המוזיאון: הוא פשוט לא מהנה.

חרף העובדה שהוא מכחזיק בכל המרכיבים שהיו אמורים להפוך אותו לאטרקציה מרתקת: מיקום טוב, תמונות עירום וסרטי פורנו קשים, הסיור במוזיאון יוצר את התחושה המתמשכת של מסטיק לעוס. מה גם שמחירו של כרטיס הכניסה: 17 דולר, מוגזם לכל הדעות.

התערוכה המוצגת כרגע ממפה את התרחשות סצינת הסקס בעיר, על פי סדר כרונולוגי. היא נפתחת בסדרת מוצגים תמימים יחסית מתחילת המאה שעברה, שהסברים בנוגע להם ניתן לשמוע במכשיר אישי הניתן לכל מבקר. בחדר הראשון אפשר לחזות בתלבושות שובבות של נערות מקהלה, לשמוע את סיפורה של נערה הראשונה ולקרוא על מעלליהם של שומרי המוסר החלוצים, שדאגו למעצרו של כל מי שעסק במיניות מפורשת ברחבי אמריקה.

באגף נחמד בתערוכה מוצג סיפורו של מכין נקניקיות בשם ג'ולייס שמיד, שהפך בן לילה למלך הקונדומים ובעקבות כך למולטי מיליונר. בוויטרינת זכוכית מוצגות לראווה אריזות קונדומים אותנטיות מאותה התקופה. בסמוך, כאות להתעוררות בתחום המיני, מוצגים ספריה של מרגרט סנגר, ביניהם "מה שכל נערה צריכה לדעת" משנת 1920 והיה למעשה, הספר הראשון שעסק בנושאים כמו תופעות גיל ההתבגרות, המחזור החודשי ואוננות.

כהמשך לסקירה הכרונולוגית של שנות ה- 20, מציג המוזיאון עדויות כתובות למלחמה בהומוסקסואליות שהתנהלה במרץ באמריקה באותם זמנים ולפשיטות המשטרתיות על בתי מרחץ ותיאטראות, כמו גם עדויות מצולמות, בהן רואים למשל, תמונות של ספרים מוחרמים, שהוגדרו כ"דברי תועבה " ונערמו במרתפי תחנות המשטרה. מובאות גם דוגמאות אותנטיות, כמו הספר "המקומות הסודיים של גוף האדם" וטבלואידים רכילותיים משעשעים, שעסקו בתרבות הגייז באמריקה.

בשלב זה חל מעבר חד במוזיאון, האספנות הדידקטית שאיפיינה את הביקור מפנה את מקומה למתקפת הארד קור, שמציגים מיניות בוטה. חלק מרכזי זה בתערוכה עוסק ב"סטאג פילמז'", סרטי הפורנו האילמים הראשונים, שצצו ב- 1910. המוצג הראשון שתוקף את הצופה הלא מוכן, ממש בכניסה לחדר השני הוא סרטון פורנו קשה ובוטה בשם "אר יו הארד", שמתאים לזרימה הטבעית של התערוכה כמו אגרוף לסרעפת ומחזיק בערך אמנותי ותרבותי מפוקפק. נוצר מצב שבו נשים ישישות ונערים חסודים שזה עתה עלעלו בספרון תמים, ניצבים מול סצינת סקס רבת משתתפים, שבמהלכה מתרגלים השחקנים העירומים כל פוזיציה אפשרית.

ממול לקיר שעליו מוקרנת בגודל מלא נערה המותקפת באברי גוף, מונח פאנל קטן של ספרוני קומיקס משנות ה- 30 וה- 40 שנקראו "טיחואנה בייבלס" והציגו כוכבי קולנוע ודמויות ציבוריות בסיטואציות מיניות. למשל, דמויותיהם של השמן והרזה במהלך משגל סוער, או דמותה של מיי ווסט השברירית המציעה הצעות מגונות לפופאי ועוד. למרות המשטר הקפדני

ומאמצי הצנזורה הממשלתיים, הפכו חומרי קריאה מיניים לפופולריים באותן שנים.

בתערוכה מוצגות תמונות מקוריות, המתעדות את מסיבות האנדרגראונד ההומוסקסואליות של ניו יורק בשנות ה- 20 וה- 30. בתמונות נראות בפרטי פרטים סיטואציות מיניות בהן משתתפים צמדים וחבורות, בני אותו מין. בהמשך המסדרון תלויות בצפיפות תמונותיהן של נשים לסביות, ה"בוץ' ווימן", לבושות בבגדים גבריים, מהתקופה שלבישת בגדי המין השני (קרוס דרסינג) הייתה מנוגדת לחוק. בהקלטה המושמעת ברקע ניתן להאזין לסיפורה של המפורסמת בהן, זמרת הבלוז גרטרוד "מה" רייני, שהופיעה כגבר ונעצרה ב- 1929 בעיצומה של אורגיה נשית סוערת שנערכה בביתה.

בחלק הבא של התערוכה, תחת הכותרת "פלש" (בשר), נמשכת המגמה ההומו – אירוטית ומשולבים בו מיצגים כמו "דייק מגזין" (עיתון הלסביות) וציורי עיפרון משנות ה- 30, בהם תיעד בחור בשם תומס פיינטר מפגשים מיניים שחווה, עם מלחים וזונות רחוב. מוצג שנראה מעט רלוונטי ומעניין יותר הוא סיפורה של כריסטינה יורגנסן, דנמרקית שהיגרה לניו יורק לאחר שעברה את ניתוח שינוי המין הראשון בהיסטוריה. חלק מכותרות העיתונים שהתפרסמו באותו זמן מוצגות בתערוכה כקולאז' מקסים. למרבה הצער, את הסיור בחדר תוחם מיצג משונה ביותר, בצורת וידיאו – ארט ירוד איכות, בו מצולמים גברים שריריים בעת שהם מורחים על גופם שמן תינוקות, מסניפים קוק ותוחבים את ידיהם אל תוך תחתוני הספידו שהם עטויים. אייטמים כגון אלה, המשולבים בצורה צורמת בתערוכה, תורמים לתחושה המעיקה כי אין בה כל אמירה הגיונית או תצוגה ליניארית, אלא תפקידה מסתכם בנתינת הצדקה תרבותית לצפייה קולקטיבית בפורנו.

אך זו אינה הבעיה היחידה. התנאים הפיזיים מקשים גם הם על ההנאה. "פיזית, נורא לא נוח", מסכמת אחת ממבקרות התערוכה. "המצגות עלובות, החלל סטרילי מדי, התצוגה מסודרת בצפיפות, כמו מבוך, ויש תחושה שאין מכנה משותף למוזיאון או לפחות לכל תערוכה". לדבריה, לאורך כל הביקור רק פינטזה על הרגע שתגיעה לסיומו של השיטוט המעיק ותיחלץ מהמוזיאון.

בנוסף, לא ברור מדוע החליטו יוזמי התערוכה לפתוח אותה בתאריך המיועד, שכן העבודות על ובמבנה עדיין רחוקות מסיומן. מצגות רבות עדיין לא פעילות, במקום שלטים מסודרים, שיסבירו את סדר ההתנהלות בין החללים, נתלו פתקי נייר זמניים ופינות רבות נראות לא מלוטשות ולא מסודרות.

באופן מפתיע ולא הגיוני, אחרי היכל הגאווה המשומן, נתקל המבקר בערבוביה של אייטמים, שהקשר כרונולוגי ביניהם נראה קלוש. "פטיש אייטמס" למיניהם, כמו שוטים, אזיקים וחוסמי פיות, מוצגים שם בערבוביה, לצד סיפורה של "ליטל

איג'פט", רקדנית הבטן הראשונה, שהתחילה את דרכה במסיבות רווקים.

תחת הכותרת "אקסטזי", המקבלת את פני המגיעים לחדר האחרון בתערוכה, תלויים פוסטרים אותנטיים של תעשיית הסרטים "למבוגרים בלבד" שליבלבה בטיימס סקוור בשנות ה- 70, ופוסטרים וקטעים מתוך הסרט הנודע "גרון עמוק", (1972) ולצידם תמונות של הפגנות נשים שליוו את יציאתו לאקרנים.

אייטמים בולטים נוספים מאותה תקופה, תיעוד של אירועי סטונוול, אז פשטה המשטרה על בר הומואים בווסט ווילג' וגרמה למהומות ולתחילתו של גל האקטיביזם ההומוסקסואלי של שנות ה- 70. התיאור מלווה בעדויות מוקלטות של עדי ראיה ומשתתפים באירוע ובכותרות של עיתונים, כמו ה"ווילג' ווייס".

למרבה הצער, המוצגים שסוגרים את התערוכה, תחת הכותרת "סייף", ועוסקים במודעות לאיידס, שהתעוררה בשנות ה- 80, מלווים במוזיקה קופצנית של הווילג' פיפל, שחודרת לה מהמתחם הקודם. בסיום המסדרון מזדנבים להם פריטים אחרונים, העוסקים בניסיונות ה"ניקיון" של טיימס סקוור מהזוהמה המוסרית והתועבה שפרחו בה במשך השנים. כנראה שאוצרי ויוצרי התערוכה לא יכלו לסגור את הסיור במבוך הפתלתל והקלסטרופובי בלי אמירה שתחתום את המסע במנהרת הזמן המינית של ניו יורק. האמירה המסכמת, שאינה מסכמת כלל וכלל מאה שנה של מיניות בעיר הסוערת בעולם, מכריזה כי כיום, קיימים בניו יורק יותר מועדוני סקס מאשר בתקופה בה ג'וליאני היה ראש עיר. מצורפות גם תמונות ממועדוני סאדו – מאזו, המשליכות את המבקר, מבולבל, בחזרה אל חנות המזכרות, עם קורטוב של הערכה כנה על היוזמה, אך ללא עם רעיון בהיר אחד להפוך בו בדרך הביתה.