נזירה בהפרעה

לפני כמה חדשים, אי שם בהימלאיה, ישבתי על פי תהום ושוחחתי עם נזיר טיבטי על אודות האהבה. "יש שלושה סוגי אהבה בעולם", הוא הסביר והניף את גלימת הארגמן שלו מעבר לכתף. "חמלה כלפי כל היצורים החיים, אהבה טנטרית, ואהבה שהיא היצמדות. באהבה כזאת יש רק תשוקה וצער".

מסביב, פסגות מושלגות טבלו בערפל. על מורדות ההרים נצצו זהרורי שמש אחרונים. גונג עמום נשמע במרחק. "אין אהבה אחרת טאשי? כאן בעולם הזה, הארעי?" שאלתי. "יש, אם את יכולה לאהוב מישהו כאילו היה קשת בענן. הרי את לא רוצה שהקשת בענן תהיה שלך, את לא בוכה כשהיא נעלמת".

תחת עץ המישמש, טאשי, שהיה פותח את הבוקר שלו בהרהור ממושך אודות הארעיות והמוות, לימד אותי את יסודות הבודהיזם הטיבטי. בתמורה לימדתי אותו על דארווין, על כוכבי הלכת ועל פצצת האטום. יום אחד הוא כתב לי באי-מייל שאם זה נכון, מה שסיפרתי לו על הפצצה, אז הוא די מודאג. כשהכרתי אותו, הוא ישב ואכל טופו-בורגר בחברת גרמני חולה טיפוס שנהג (עם או בלי קשר) לצחצח שיניים בשתן של עצמו. אבל הוא אהב את כולם. סביב הכאריזמה שלו התלהקו, כמו נחיל עש סביב להבה, נערות חיוורות כאלה ואחרות. הוא היה רינפוצ'ה: זה שהינו מושלם, גלגול של לאמה, אחד שמסוגל להפוך כל תכונה נקלה של האגו לאור הבהיר של התבונה. אבל חוץ מזה שהיה אישיות רוחנית ממעלה גבוהה, טאשי היה טיפוס יפה תואר, ובקיא, לדאבון לבבותיהן של הבנות, בכל 72,000 תעלות האנרגיה בגוף הפיזי וגם בכל מיני גופים אחרים שאנשים רגילים יעלו ספונטאנית באש מעצם המחשבה עליהם. לצלילי אנחות בכל מיני שפות, הוא היה מתתהלך בגלימות זהב וארגמן בשבילים הבוציים, מחרוזת תפילה כרוכה לצווארו השזוף, בדרכו אל ההארה.

מנפלאות ההתנזרות למנעמי הקאמה-סוטרה

הפילוסוף המנוח ז'ורז' באטיי טען שארוטיקה מבוססת על טאבו, ומה יותר טאבו מנזיר? ולמרות זאת, בניגוד לכוכב הסרט החדש בעל השם הפומפוזי "סמסרה", טאשי שלנו לא התעניין בעונג חושי כלל. הוא היה במשהו הרבה יותר טוב. אפילו מן המגדניות והרפרפות הוא התנזר. טלוויזיה הוא סירב לראות בתואנה שיותר מעניין לעוף בשמיים בזמן המדיטציה.

אבל גיבור הסרט "סמסרה", שגם לו, למרבה האירוניה, קוראים טאשי, לא נולד רינפוצ'ה וכנראה שהמדיטציות שלו היו מוצלחות פחות. טאשי גיבור הסרט חי מגיל ארבע במנזר, וזוכה מקץ מדיטציה בת שלוש שנים, שלושה חדשים, שלושה שבועות ושלושה ימים לתואר קנפו (המקביל לדוקטורט שלנו). אבל מה לעשות, אחרי כל כך הרבה זמן זוקפת את ראשה המכוער תשוקת הבשרים.

כאן נכנסת לתמונה הסמסרה שפירושה: קיום מעגלי, לידה חוזרת ונשנית באחד מששת המחוזות שניתן להיוולד בהם, כתוצאה ממעשי העבר השליליים (קארמה). זהו העולם שאנו מצויים בו וסובלים בו כל עוד לא הגענו לנירוונה. ניתן להימלט מסמסרה על ידי טיהור קארמה בחיים האלה, או לחילופין - אם מישהו מעוניין - במצבי הביניים, בשלבי הבארדו שלאחר המוות. נזירים טנטרים מאסכולת הנינגמה הטיבטית, למשל, מסוגלים לחוות את תהליך המוות באמצעות יוגה של חלומות. על פי המסורת הטיבטית, תהליכים דמויי מוות מתרחשים בכל מיני צמתים, אפילו ברגע האורגזמה שאותה, לפיכך בצדק, כינו הצרפתים מוות קטן.

אבל למה לבזבז אוויר. הסרט עצמו לא מצליח להביא נחת אירוטית או רוחנית. בניגוד לסרטים הוליוודים שסוגדים לטיבט כדוגמת "שבע שנים בטיבט" או "קונדון", סרטו של הבמאי ההודי פול ניילין מנסה, אם כי די ברדידות, לבקר את מוסד הנזירות. כך קורה שגיבור הסרט מרטיב את יצועו בלילות, מתאהב בבת איכרים לדאקית (אולי בעצם בסדר הפוך) ובסופו של דבר מבקש מן הלאמה שלו לצאת לעולם, בטענה שאפילו הבודהה עצמו חי חיים נורמליים והספיק לעשות דבר או שניים לפני שהתעורר. טאשי (שמגולם על ידי רקדן אמריקני ממוצא סיני), מסיר את גלימותיו ומעביר כמה סצינות אירוטיות נטולות פואנטה שבסופן הוא נישא לנערה. אבל כפי שמזהירה אותנו הדהרמה, חמשת החושים גורמים לנו רק לרצות עוד ועוד, כאדם שמנסה להרוות את צמאונו במי מלח. במהרה, אם כן, מוצא את עצמו אותו טאשי ביש מזל, עם נערה הודית מיומנת בקאמה סוטרה שמשתלשלת עירומה על גבי הסארי שלה מכלונס בתקרה.

לאמה מחפש אהבה

בשנים האחרונות התברר שגם לאמות לא חסינים בפני פיתוי, כששניים מהפילוסופים הטיבטים המזהירים ביותר, טרונגפה רינפוצ'ה וסוגיאל רינפוצ'ה, הואשמו בהטרדה מינית בקליפורניה. משבר דומה חותם את הסרט: מיהו מורה רוחני טהור יותר: האם זהו נזיר, שכמו גואטמה סידהארתא הבודהה, נוטש בסופו של דבר את אשתו ובנו? או שמא דווקא אשתו, בת דמותה של אשת הבודהה ישודארה, שמגלמת בין האורז לשעורה את התבונה האמיתית?

ברור היה לי, בזמן שביליתי עם טאשי הרינפוצ'ה הטיבטי, שבניגוד לאשה מהסרט, התודעה שלי צרה, פשוטה וחשוכה לעומת זו שלו. שבאופן כללי, דווקא די נהיתי אחר העונג החושי ודי השתעממתי מן האופצייה לנירוונה. אפילו ניסיתי לשכנע את טאשי שהקיום בסמסרה הרבה יותר מעניין. "אתה רואה, טאשי", אמרתי לו יום אחד כשהסתכלנו על השקיעה. "אפילו השמש יפה רק כי היא נוטה לשקוע". הוא חייך. "את חושבת שאין עונג בלי כאב, כי את בסמסרה, את לא מכירה משהו אחר. תארי לך שאפשר לאהוב כל דבר, גם את השמש השוקעת, בלי להצטער כשהיא נעלמת. לדעת שהיא נעלמת רק בתודעה שלך". הוא הניף את הגלימה שלו סביב הזרוע החשופה. ”לצפות ממישהו אחר שיעשה אותך מאושרת זו לא אהבה – זה ביזנס". הוא נעץ את מבטו באפיק יבש שהתפתל במדרון. אני הסתכלתי על קוף מהורהר שישב על גדר אבן. האבנים היו אבני לאבה שחורות וחלקן היו אבני "מאני", כאלה שמיני אפוריזמים חקוקים עליהן. על אבן אחת היה כתוב: "חבל שילדים פוחדים מהחושך אבל חבל יותר שמבוגרים פוחדים מן האור".