בצהרי היום

כמו במערבון הקלאסי של גרי קופר, חברי U2, שזה עתה חגגו את יום הולדתם ה-40, הודיעו שהם נכנסים לקרב על חייהם. העיירה מוקפת בשודדים רדיוהדים לסוגיהם שמנסים להשתלט עליה, אבל בונו, דה אדג', אדם ולארי, עם קמטי הבעה מרשימים ומשבר אמצע החיים בפתח, לא מתכוונים לוותר. הם יודעים שהקרב לא יהיה קל. בסך הכל, הם כבר אינם צעירים. 9 אלבומים מאחוריהם וארבעת האחרונים - "זורופה" (93'), "פסאנג'רס" עם בריאן אינו (95'), "פופ" (97') והפסקול של "מלון מיליון דולר" (99') - היו רחוקים מלהרשים. לאור המצב הזהיר, הרביעייה מחליטה לא לקחת סיכון ולזמן את דניאל לנואה ובריאן אינו, שני שכירי החרב שהיו אחראים להצלחת היצירות הגדולות ביותר של U2, כדי להציל את המצב.

רובי הוינצ'סטר הישנים

הצוות המגן על העירייה מחליט להוציא מן הסליק את כלי הנשק הישנים, אך האמינים, מבלי להסתכן בתפעול נשק חדשני שאינם מורגלים בשימושו. חדשנות כמו עבודות די.ג'ייז, וסקראצ'ינג אינה בשבילם כרגע. מתאים להם הרבה יותר להשתמש ברובי הווינצ'סטר הישנים והטובים ובאקדחי קולט 45', כלומר, להתמקד בכתיבת שירים יפים, להציג עבודת גיטרות בשרניות וזעקות קרב שיוצאות מהקרביים של בונו. כמו במערבון הקלאסי של גרי קופר, הקרב הוא לא רק על העיירה, המלחמה היא גם בינם לבין עצמם; להוכיח לעצמם שכוחם עוד במותנם, שהיכולות לא אבדו להם, שהם מסוגלים לכתוב המנון נוסף שיוכל להפיל את חומות ברלין. גם הסופרסטארים הכי צדקניים, לא ינצחו את מפלצת האגומניה שהשתלטה על נשמתם. ואכן, הרביעייה האירית, ביחד עם אינו ולנואה, לא רק שבולמים את התקפות כנופיות הרדיוהדים שהחלו באופנסיבות קשות, אלא מצליחה להניס אותם, לפחות לזמן מה.

מנסים למצוא מלודיה מכובדת

האלבום החדש של הרביעייה האירית, "All that you can't leave Behind", הוא אלבומם הטוב ביותר מאז "אכטונג בייבי", וכערך מוסף ניתן בקלות להגדירו כאחד האלבומים הטובים שלהקה, שממוצע גיל חבריה הוא 40, אי פעם עשתה. דווקא הסינגל הראשון, "יום יפה", הוריד את הציפיות. לא בגלל הדמיון כביכול לשיר של "א-הא", אלא מכיוון שהוא באמת שיר בינוני עם ביצוע מרהיב שהמשיך את חוסר הברק ששלט ב"פופ". אבל U2 לא איכזבו. מרצועה מספר שניים ואילך, הם מציגים קולקצייה של שירים טובים, שלמיטב זכרוני אין באף אחד מאלבומי הרוק ששמעתי השנה.

האלבום נשען על שלושה שירים מעולים: "תקוע ברגע ממנו אינני יכול לצאת", שיר נשמה דגול, ממש גוספל רוחני בו בונו מציג את המוטו של האלבום: "אני רק מנסה למצוא מלודיה מכובדת". "עוד מעט" הוא עוד שיר סול נהדר שמציג את קולו של בונו בשיאו. למעשה, מאז הדואט שלו עם פרנק סינטרה ב-”I’ve got you under my skin", הוא לא נשמע טוב כל כך. "כשאני מסתכל על העולם" מציג פזמון עם לחן סוחף. חוץ מאלה, יש באלבום את "ניו יורק", "Walk on" ו-"Peace on Earth", הניחנים בפוטנציאל להיות להיטים גדולים. השיר המפתיע באלבום הוא "Wild Honey", אולי אחד השירים התמימים ביותר שבונו וחבריו כתבו מעולם. שיר שמעלה את רוחם של באדי הולי, דל שנון, בוב דילן ותום פטי. "התרוממות", השיר הכי עדכני בדיסק, הוא השיר היחידי שהוא ממש חלש. זהו ללא ספק, הישג יוצא מן הכלל לדינוזאורים האלה.

המאסטרים

אינו ולנואה מוכיחים שוב מדוע הם שווים את הכסף שמשלמים להם. ויותר מזה, אין צמד מפיקים מוזיקליים שמשלים האחד את השני יותר טוב מהם. שניהם מאסטרים בכל הקשור לאווירה. אינו הוא המנטור, הפסיכולוג, המורה הרוחני של הלהקה וכמובן תורם את תפקידי הקלידים המרתקים שמעשירים את הצליל הבסיסי של U2, ולנואה עם החוש הנדיר לחטיבת קצב וגאונות האולפן המוכחת שלו, עושים את U2 ליותר ממה שחלמו להיות. כל אלו, יחד עם הכשרון הבסיסי הגדול של בונו וחבריו, יוצרים גוף מוזיקלי שקשה מאוד לקרוא עליו תגר.

משברי אמצע החיים

לצד כל זאת, הדבר הכי יפה באלבום לטעמי הוא שבונו שר על עצמו, כלומר, הוא עושה רוקנרול לאנשים שחוצים את העשור הרביעי של חייהם. הוא מציג אדם נשוי, באמצע החיים, שמנסה להתמודד עם השדים שתוקפים אותו, פיתויי העיר הגדולה, החיים בין חוסר הסיפוק המתמיד לבין החום הנובע מזוגיות ותחושת המשפחה. יותר מכל זהו אלבום על החולשות האנושיות שיש בכל אדם. ובונו מהלך בו כמו קתולי יתום המחפש גאולה וישועה, כשהוא מודע בכל זאת לחסרונותיו ומכיר תחושת החטא הטמונה בו.

בעוד "רדיוהד" בחרו ליצור אלבום פוסט-רוק ללא המנונים וללא גיטרות, U2 עשו בדיוק את ההפך. תום יורק וחבריו עדכניים יותר, אבל מה לעשות שריגושים אמיתיים מגיעים לא רק מחלוציות, אלא מהנוכחות, ו-U2 נוכחים באלבום זה כמו אקדוחנים וותיקים שנלחמים על אוטומט, כאילו אין להם מה להפסיד. כמו גארי קופר, הם ידעו שהשעון מתקתק והם לא יכלו להרשות לעצמם לעזוב את העיירה.