משחקי הגייז: אומרים לנו שיש ספורט אחר

פסל זורק הדיסקוס ייזכר כנראה לתמיד כסמל הקדום ביותר לאולימפיאדה. מיירון, הפסל היווני שפעל באחד מבתי הספר המפורסמים לאומנות באתונה 500 שנים לפני הספירה, תיעד בברונזה את אחד מהמתחרים באולימפיאדות הקדומות של יוון הקלאסית - והיצירה נחשבת מאז לבעלת ערך בפני עצמה בהיסטוריה של האומנות, למרות שאבדה לפני שנים רבות (העתק רומי של הפסל מוצג עד היום במוזיאון הלאומי ברומא).

זורק הדיסקוס נתפס כסמל בגלל האופן היחודי בו הצליח מיירון לתפוס את רגע השיא של תנועת האתלט. אותו זורק נתפס גם כסמל הומו-אירוטי בגלל הערכים האנטומיים המושלמים שלו - גופו המעוצב ושריריו המהודקים. לפני כשבוע, באו שני הערכים לידי מימוש משותף במשחקי ההומואים, הלסביות והטרנס-ג'נדרים בסידני.

מתי הגמר בכתיבת פואמות?

יותר מ-12 אלף ספורטאים (או כאלה שמציגים את עצמם כספורטאים) מ-82 מדינות התקבצו לשבוע של כיף, תרבות, פעילויות וקצת תחרויות בסידני, אחת ממרכזי ה'גייז' בעולם, שאירחה שנתיים אחרי סיום האולימפיאדה את המשחקים הנערכים בפעם השישית בהיסטוריה.

מי שציפה לשיאי עולם, או אפילו הישגים אולימפיים במהלך המשחקים, התאכזב בוודאי. מי שהשתתף במשחקים, סיים אותם בדרך כלל שבע רצון. כמו אולימפיאדת סידני 2000, גם משחקי הגייז הוכרו עם סיומם כמוצלחים ביותר אי פעם והציבו רף חדש לקראת האירוע הבא במונטריאול, שיתקיים ב-2006.

התחרויות, שנערכו בין ה-2 ל-9 בנובמבר כחלק מפסטיבל תרבותי לקהילה העולמית, כללו ענפי ספורט מוכרים בכל אירוע דומה. כדורסל, כדורגל, כדורעף, שחייה, אתלטיקה קלה, טניס ואפילו הרמת משקולות, הם רק חלק מהענפים בהם התחרו המשתתפים, אנשים פשוטים שהמינימום האולימפי היחיד מבחינתם הוא זהותם המינית וחוש הומור טוב. הומור טוב, אגב, הוא תכונה חשובה לספורטאים שאינם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות, כאלה שמסוגלים לצחוק על עצמם ועל המשחקים עצמם ופשוט נהנים מפעילות גופנית וחברתית. אגב, הגיל הממוצע של המשתתפים עומד על 39 פלוס-מינוס, 18 שנה יותר מהממוצע באולימפיאדה רגילה (לא שחסרים מועמדים צעירים, אך רובם אינם יכולים לממן את ההרפתקאה).

כך קורה שלצד תחרות הג'ודו מתקיימת תחרות מחול אירובי, לצד מירוץ טריאתלון מתקיים טורניר ריקודים סלוניים (לבני זוג מאותו המין כמובן), לצד הוקי קרח נערכות תחרויות לכתיבת פואמות או רישום חופשי.

היום אני למעלה

מלבד הבדיחות העצמיות (לדוגמא, הכרוז המליץ למשתתפים באחת מתחרויות הריצה, לדאוג ללובריקציה) והאווירה הקלילה והצבעונית במתקנים העבשים שהועמדו לרשות המתחרים, מצאו עצמם המשתתפים לא פעם בסיטואציות ספק דרמטיות ספק אבסורדיות, שנבעו מהעדפותיהם המיניות. כך קרה למשל עם מייקל פראצי וקריס לנדהר, שני פיזמונאים ניו יורקים, שהעפילו לחצי הגמר בטורניר ההיאבקות בקטגוריית משקל 56 ק"ג ובמקרה, רק במקרה, שניהם יוצאים יחד כבר שנתיים.

בקרב חד צדדי ניצח פראצי, מדליסט הזהב ממשחקי אמסטרדם 98', 2:12 והשפיל את בן זוגו ולא כחלק מאקט מיני. למרות התוצאה, הדגיש לנדהר כי בן פראצי זכה בזכות. "כל נקודה לזכותו, הושגה ביושר", אמר לנדהר שזכה בארד. פראצי שזכה בכסף, נהנה כפליים.

שר הספורט לא המתין למנצחים בנתב"ג

אין פלא כי תקשורת הספורט העולמית לא ממש התייחסה לאירוע ולא ממש הקפידה לסקר אותו. מצד אחד, רבים מתקשים לקבל להשלים עם קיומם של החד-מיניים וחושבים לעצמם כי אם לא יסקרו את פעילותם הם ישארו בארון. מצד שני, חושבים רבים אחרים, אם התחרויות לא יפיקו שיאים ספורטיביים אין שום סיבה להתייחס אליהן ככאלה.

כמו בכל דבר שקשור לטרנס-ג'נדרים יש גם צד שלישי, והוא נובע מהשניים הקודמים: ספורט על פי הממסד הוא תחום גברי בלעדי, מאצ'ואיסטי, כל מה שלא ממש מתחבר עם בלבול מיני. השילוב בינהם, כפי שבא לידי ביטוי במשחקים בסידני קצת מאיים על הממסד ההומופובי, בטח זה הישראלי. "רצינו לייצג את מדינת ישראל, אבל היות וכל המוסדות התעלמו מאיתנו, החלטנו שאנחנו מיצגים רק את הישראלים" מספר ל-ynet ראש המשלחת למשחקים, הטריאתלט יובל חץ (הראיון המלא יפורסם בשבוע הבא).

ישראלים גאים

כתשעה ישראלים - בינהם אישה אחת - השתתפו במשחקים לצד המעצמה המקומית, אוסטרליה, זאת האמריקנית ונציגים רבים מבולגריה, רואנדה, אינדונזיה ואפילו עיראק. למרות המשלחת המצומצמת, זכתה ישראל להצלחה לא מבוטלת.

כמה מהנציגים בכחול-לבן סיימו את המשחקים ככוכבים של ממש. השחיין ברק עטר (35) היה הבולט מכולם כשסיים עמוס מדליות במשחים השונים בקטגוריית הגיל שלו. חיים בן עמי העפיל לשמינית הגמר בטורניר הסקווש. חץ עצמו, זכה גם הוא להצלחה לא מבוטלת בטריאטלון, בריצת המרתון ובעיקר במירוצי האופניים (מדלית ארד אישית,וכסף קבוצתית). אחת המתחרות, עשתה את זה בגדול במקצה המקביל לנשים (שתי מדליות - בעיקר כי היתה היחידה בקטגורית הגיל שלה).

זה (לא) רק ספורט

אולי אתם לא מרגישים גאים באנשים שלכם בסידני, אולי זה לא ממש משנה. משחקי סידני, כמו המכביה, הם יותר מטורנירים ספורטיביים - מעין חגיגה אנושית של אחדות גורל של ציבורים נרדפים, שמנקודת מבטו הקונצנזוס המאצ'ואיסטי נתפסים כאנטי-ספורט.

בזמנים בהם נקרע הספורט בין יריבויות פוליטיות ואתניות, בתחרויות שבצביעותן נושאות על נס את הסובלנות, מחזירים אירועים כמו משחקי הגייז סידני את המטרות המקוריות של המפגשים האולימפיים.

במשחקים האלה, אולי כמו באותן אולימפיאדות קדומות בזמנו של מיירון התוצאות והתחרות הן לא העיקר ובטח שלא היריבויות הלאומיות. ההישג האמיתי הוא אהבת האדם, קבלת האחר, עקרון החופש וההנאה ואידאל הספורט עצמו. עקרונות נעלים ששכחנו ובמידה רבה מחקנו מהתודעה, כמו אותם בני אדם, שהעדפותיהם המיניות שונות משלנו.