חשופה לפרנסתה

בחמש השנים שבהן שהתה בניו יורק, בין 94' ל-99', עשתה דנה פרנס דברים שהרבה מהקולגות שלה בארץ אפילו לא מעזים לחלום עליהם. היא שיחקה בהצגות "אוף ברודוויי", רקדה בלהקות מחול מקומיות, לימדה משחק ושפת גוף, ביימה הצגות ומופעים, שיחקה בסרט אינדיפנדנט ומכירה אישית אמנים זוהרים מהתפוח הגדול (אדוארד נורטון, למשל). קודם לכן, בארץ, היא היתה סולנית בלהקות "בת דור" ו"אנסמבל בת שבע", וגם הרקורד התיאטרוני שלה בניו יורק ובארץ כולל מספר נכבד של הצגות וכוריאוגרפיות תיאטרון ומחול.

הלאה: בטלוויזיה היא הופיעה בין היתר בסידרה "היעלמות" של אילן שושן, בטלנובלה הגורפת "לגעת באושר", ובנוסף הינחתה את "הופ קטנטנים". וזה עדיין רק חלק קטן ממגוון הפעילויות האמנותיות היצירתיות שלה, הכוללות גם עשייה קולנועית. ואם זה נשמע כמו התפזרות על פני ענפים רבים, היא דווקא לא חושבת כך. "החיים האמנותיים שלי דווקא מאוד ממוקדים", אומרת פרנס. "הפוקוס הוא לעשות את הדברים שאני אוהבת ולהמשיך להתפתח. הדבר שאני הכי לא רוצה הוא שבגלל איזו הגדרה, אגביל את הגדילה וההתפתחות שלי בדברים שמעניינים אותי. כל הדברים שאני עושה קשורים בהתעסקות דרמטית".

- אז איך להגדיר אותך?

"כדנה. התווית של הדבר שאני הכי מתפרנסת ממנו היא - משחק, אבל גם ביימתי קליפ למיקה קרני, אני עושה כעת כוריאוגרפיה ליצירה של קורט וייל וברטולד ברכט וגם רוקדת בה. נהניתי לעשות כתבות ל'בילויים' של יונה אליאן, אני מתמחה בעריכת וידאו וגם משתתפת בהצגת הילדים 'תיבת נח' עם נתי רביץ. שפת האם שלי היא שפת הגוף, ובכל מה שאני עושה אני מאוד טוטאלית".

מדעת או שלא שוקדת עכשיו פרנס, בת 30 אבל נראית עדיין ילדת טבע חסרת גיל ("יש בי הרבה מהטום בוי, הרבה מהנשיות ומהאימהות והרבה מהשובבות, ואני גם קצת חננה"), גם על עיבוי הקטע הקולנועי בקריירה שלה. השבוע יעלה על המסכים סרט חדש בהשתתפותה, "השיבה מהודו", אחרי שראינו אותה ב"חצוצרה בוואדי", ובימים אלה היא גם מצטלמת לסרטו החדש של אסי דיין, "הבשורה על פי אלוהים".

ב"השיבה מהודו" (בימוי: מנחם גולן, על פי ספרו של א.ב יהושע) היא מיכאלה, חברתה של עינת (אורלי פרל), שחלתה בהודו. עינת היא בתו של מנהל בית חולים, אייב (אסי דיין), המבקש מאחד מרופאיו, ד"ר בן רובין (אקי אבני), לצאת איתו ועם אשתו דורי (ריקי גל) להודו, כדי לטפל בבת החולה ולהחזירה לארץ. בהמשך יתפתח בין בן ומיכאלה רומן, במקביל ליחסים הסוערים שהוא ינהל עם דורי.

למרות שכל הסצינות שלה בסרט מתרחשות בארץ, רובן צולמו בהודו, בבומביי בעיקר, ולפרנס, ששהתה שם כחודש (לפני כשנה), יש מהמקום רשמים בלתי נשכחים. "נוחתים בעולם אחר", היא משחזרת. "מצד אחד זה להיות במלון 'שרתון' המפואר עם כל המותרות, ומצד שני אלה הרחובות המלאים עוני אבל מאוד עשירים בצבע ובריח. כשמסריח מסריח, כשמריח מריח. כל דבר שם מקבל הקצנה, אבל הפשטות של החיים נכנסת לנשמה. זו לא כל הודו, אבל טעמתי סוג מסוים במקום מסוים, ורציתי עוד. זה משאיר חותם אדיר, התאהבתי במקום".

- אולי לקחת איזה חומר והיית בטריפ?

"החושים שם בשיכרון, מי בכלל צריך סמים כשאתה בהודו. בכלל, לא ניסיתי סמים אף פעם, אולי אני מפחדת מזה בגלל שאני מרחפת, מסטולית טבעית".

- את הכמעט-קרחת עשית בשביל התפקיד?

"כן. אני הרפתקנית, וסבתא שלי תמיד היתה אומרת, אם כבר התחלנו להשתכר - אז נגמור את הבקבוק. תמיד רציתי לעשות קרחת, כי אף פעם לא ראיתי איך הקרקפת שלי נראית. הכרתי את עצמי שנים עם כזה קוקו של בלרינה. זה הגניב אותי לגמרי, אז מצאתי תירוץ - מיכאלה. וראיתי שיש לי המון מה ללמוד מהדמות הזו. גם בספר וגם בתסריט, זו דמות שהגיעה לאיזו שלווה רוחנית, שמאוד עיניין אותי ללמוד ממנה. יש בה מין טוטאליות ואובססיביות באהבה. היא אוהבת והיא משחררת. היא בהריון ממנו, הוא שוכב עם אשה מבוגרת, והיא אומרת לו: 'לך, רק תשמור על הנשמה שלך'. וזה לא רק לומר, אלא להרגיש ולהתכוון לזה".

בהתאם לטרנד המקובל לאחרונה בקולנוע הישראלי, במסגרתו מצטלמים שחקנינו קבוע בעירום נועז בסרטים, גם מנחם גולן הפשיט ב"השיבה מהודו" את ריקי גל, אקי אבני ופרנס.

- אך זה להיות באינטימיות פיזית עם אקי אבני?

"אקי מדהים ומאוד מקצועי. דווקא את האינטימיות שבחלקים מסוימים של הטקסט, למשל כשאני אומרת, 'זיינת את הזקנה הזו', היה לי יותר קשה להעביר מאשר את החשיפה הפיזית. אני לא הייתי מדברת כך, והיה לי קשה לקבל שמיכאלה תגיד את זה. הקטע על החוף (הם מתרחצים בעירום ואחר כך עושים סקס) היה קצת מביך. הקטע הזה צולם בחוף בהודו, שהאוכלוסייה סביבו היא של הינדים, שהם יותר פנאטים מבחינה דתית מאשר המוסלמים, וכשהם ראו את הקטע של החשיפה הפיזית, הם כמעט פוצצו לנו את הסצינה. אבל בגדול, הסקס בסרט היה פחות בעייתי מבחינתי".

- מחינת צילומי עירום, אין לך קווים אדומים? זאת אומרת, את שואלת את עצמך האם העירום הזה חיוני בסרט, או שהוא נועד רק כדי למשוך צופים?

"זו שאלה נורא מכשילה, וזו גם הביקורת שיש לי כלפי הסרט. בהרבה שוטים שם אני חושבת שלא היו צריכים לראות את הציצי שלי. אבל בגדול, לא עברתי את הקווים האדומים שלי. הגוף זה הגוף, הוא מדבר. הגבול נורא דק, הסצינות אצל מנחם עדיין אינן סצינות סקס, לא רואים אותי שם מגיעה לאורגזמה, לא רואים שום דבר חודרני. זה לא פורנו, ואם הייתי חושבת שזה לא אסתטי או בוטה, לא הייתי עושה את זה. אם היו אומרים לי, עכשיו אנחנו רק מצלמים את הישבן שלך, הייתי מתקוממת. אבל מאחר שזה לא צולם בקלוז-אפ, וברגע שיש לי גוף שהיה כל יום בארבע בבוקר במכון כושר, ואין בו שום דבר מביך - אז זה חלק מהמקצוע".

- החלפת חוויות עם ריקי גל, על איך זה "להיות עם אקי"?

"מה יש לדבר על איך זה להיות עם אקי? זה רכילות, זה צהוב. דיברנו על נושאים יותר מרתקים. הסקס עם אקי בא לי בקלות, כי זה בא למיכאלה בקלות. סצינה שבה רואים את השדיים שלי אינה בהכרח סצינת סקס, בטח לא כמו ב'חתונה מאוחרת'. במצב כזה הייתי שוקלת זאת. כאן רואים את השדיים שלי ואותי מתנשקת. התנשקתי גם בטלנובלה, ויותר הביך אותי לחשוב שילד בן חמש, ששאל אותי 'נכון שאת ג'ני ("לגעת באושר")?', ראה אותי מתנשקת עם אמנון פישר".

- אם כבר מדברים על זה, "לגעת באושר" זו אולי מקפצת רייטינג עבורך, אבל זו סידרה די ירודה מבחינה אמנותית. היית שלמה עם השתתפותך בה?

"'לגעת באושר' היתה מתנה נפלאה. אסור לשכוח שזה משהו שאנשים אוהבים, וכל כמה שאני שומרת על הגוף שלי - גם אני אוכלת פיצה. זה ז'אנר מסוים, צורה אחרת של לספר סיפור ולשחק. קודם כל, היתה לי חוויה מקסימה להיות עם אנשים נפלאים, שחקנים ואנשי צוות, ברצף של חצי שנה. זה נתן לי את הקטע של הכוכבנות, שזה אומר לחלק חתימות, אבל גם איפשר לי להתנדב בבית חולים. אז בהפוכה, המיינסטרים הכי מנוכר ולא רגיש פתח לי דלת להביא את הנשמה שלי ואת הרגישות שלי. זה גם נתן לי קצת שקט כלכלי, ואיפשר לי ללמוד עריכה ועוד כל מיני דברים שעיניינו אותי. זו היתה הבחירה הכי נכונה שלי. אני לא יודעת אם הייתי עושה אותה היום, אבל היא בהחלט היתה מספקת אז. בכל דבר שאני עושה אני מתעקשת להישאר הילדה הנאיבית. אני לא נאיבית בכלל, אני אפילו זונה ותיקה, טעמתי מהרבה דברים, אבל מתוך ההתנסות הבנתי שאם יש דבר אחד שאני אוהבת ומתעקשת עליו - זה ראשוניות ונאיביות, עם המחיר הכבד שמשלמים על זה".

- לא מבאס אותך שיש כאלה שעדיין רואים בך את "הבת של נירה רבינוביץ'"?

"קיבלתי ממנה גנים מדהימים, אני דומה לה בטירוף. היא אשה מדהימה, עולם מלא. היא הנחילה לי את האמנות. אז אם קוראים לי הבת של, אז בכבוד!".

פרנס חיה לבד בדירתה במרכז תל אביב, כשפעילויותיה האמנותיות עומדות במרכז ההוויה שלה. בסצינה האחרונה של "השיבה מהודו" היא חובקת תינוקת, שזה עתה ילדה. "זה בן שמשחק בת", היא מגלה. ולשאלה המתבקשת, האם לא היתה רוצה כבר שיהיה לה תינוק משלה, היא שולפת את התשובה המוכרת: "כמובן שאני רוצה לחבוק תינוק משלי, והוא יגיע כשהוא יגיע. זו היצירה האמיתית".