אש, יא גולש

כ-150 איש מקדמים את פניו של "המוח" שמאחורי משינה כשהוא עולה על בימת הבארבי. הפרדוקס הגדול שהתקיים בלהקה ההיא – מאות אלפי אוהדים, שרק מעטים מהם הבינו מה בכלל רצה שלומי ברכה מהחיים שלהם – מקבל כאן חיזוק. את ברכה באים לשמוע אנשים שמעבר ללהיטים מעניין אותם מה יש לו להגיד, שמוכנים להקשיב לו באמת, גם אם הוא לא מובן להם עד הסוף. ברכה, התופס עצמו, ובצדק, כאמן ראוי בפני עצמו, מגיש שבעה שירים חדשים מתקליט הסולו שבדרך (לא כולל 'מחמיץ' הנהדר, שלא שייך לתקליט), מלווים בשבע חתיכות אותן בחר מהרפרטואר הכבד של הלהקה ההיא. המעוף והמקוריות של ברכה באים לידי ביטוי כבר מהאופן בו מסודרת במת הבארבי. התופים של שי ברוך בצד ימין (במבט מהקהל), פונים אל מרכז הבמה, עמדת הבס של מייקל בנסון בצד שמאל, פונה גם היא למרכז. על הבמה שבדרך כלל מסודרים עליה התופים יושב ברכה עצמו, עם האפקטים של הגיטרה למרגלותיו. בדרך כלל האמנים עומדים והקהל יושב, אצלו זה ההפך.

ב'לווייתן' ו'פופקורן' הפותחים העניינים עוד על מי מנוחות. ברכה היה ונשאר פילוסוף רוק מהזן המטושטש, מאלה שצריך להיכנס לראש שלהם ולהתרכז כדי להבין לאן הם חותרים. קצת קשה לעקוב בקפידה אחר הטקסטים שלו, כשהם מושרים בהופעה, ואין זמן לעכל אותם, אבל ממה שהאוזן כן מצליחה לקלוט מדובר בשירים ברכאיים אופייניים, צירוף של רצינות והומור, אמירה ונונסנס, שירים אישיים ודמויות דמיוניות. אחריהם הגיע ביצוע חלש ודי מאכזב ל'בלדה לסוכן כפול'. ברכה ובנסון טעו במילים, לא השלימו משפטים עד הסוף וקלקלו את הנאמבר המיוחד.

הנגינה שלהם, מנגד, היתה מהזן המשובח, מגוונת ומדויקת. ברכה, אחד מגיבורי הגיטרה הלא-מוערכים של הרוק הישראלי, מוציא מסדרת האפקטים שעומדת לרשותו סאונד עשיר ובשרני, בגודל של הדולפינריום. גיטריסטים רבים שבעבר גיחכו מאחורי גבו מוזמנים ללמוד ממנו שיעור בפיל וסטייל. מייקל בנסון על הבס משחזר ימיו כקדם ומוכיח שיש חיים אחרי פוליקר ו'יאיר לפיד'. שי ברוך בתופים הצליח להביא את הסגנון שלו גם בשירי משינה, בהם ענה כמעט מכה-למכה על הביצועים המקוריים של איגי דיין. העיבודים משכו חלק מהשירים לכיוון המתקדם, עם סיומות שכללו סולואים וקטעי נגינה. הסאונד שעשה אייל אבן-צור הגביר את האפקט, גרם לטריו להישמע גדול יותר.

החיים על-פי ברכה

ברכה כותב בדרך כלל בתוך החיים ומתוכם, לא עליהם. הדמויות המאכלסות את הסיפורים שלו הן בדרך כלל ססגוניות, מגיעות משולי הדרך. המרחק בין 'ליזה', שהגיעה לעיר מקריית שמונה, עבדה כפקידת קבלה במשרד ליווי ונדבקה באיידס מלולה הקוקסינל, אינו רב מהבלוז העצוב והקורע על 'סוזי בלי היד' ומורדי הקוף, שהיה מלא שיער, גם בגוף גם בצוואר, והשאיר אותה לחכות על החול הרך לבוא המלאך, "כמו בתמונה הישנה, שם היא צוחקת, בלי לומר שלום". אחר כך בא 'מכונית', מסוג הרוקנרולים במשקל חצי-כבד, שלא מרבים לאחרונה לעשות בארץ, פשוטים, תוססים ורבי עוצמה. ועדיין אינתיפאדה יש, גם זבל ברחוב, והממשלה קורסת באוויר. הטוויסט הברכאי נשמר בשלושה חדשים נוספים: "באה לקראתך" העמוק, "צ'אפלין צ'ארלי" החביב, ו"שר החוץ", שלא ברור אם הוא שיר פוליטי, או פארודיה על שירי מחאה, או שניהם יחד.

הבלתי אמצעיות של ברכה מלאת חן ושובת לב. הוא מדבר עם הקהל בגובה העיניים ומציג את ההרכב בדרכו המיוחדת והמשעשעת, בלי מניירות, בלי פלאברות, בלי רוקנרול בולשיט. ההומור שלו, בפשטותו המורכבת, נורא מצחיק. אלא שברכה הוא לא זמר, הוא גיטריסט ששמו לו מיקרופון מול הפרצוף ואמרו לו לשיר, ומה שיפה זה שהוא גם לא מתיימר להיות. לפרקים נשמעת השירה שלו קרירה, מרוחקת, לא שייכת. בשירים החדשים ההגשה עוברת יפה. לשירי משינה הוא מציע פרשנות משלו ומעגל בתבונה את הפינות החדות השמורות לביצועים של בנאי. בנסון, בגבוהים אופייניים, סייע לו היכן שהזדקק.

ועדיין, זו לא אותה מכונה

שיא הרגש הגיע עם 'דני', בעיבוד חזק, נשכני ומרגש, שגרם לקהל להצטרף בפזמון: "איך היינו גולשים על הגלים, והים היה כל כך כחול, בזריחה הפראית, כשהרוח דרומית, והשמש כדור ענק עגול, והמים עשויים קריסטל, שקופים, אפשר את הסלעים לראות, והשקיעה, ואחר כך יוצאים לבלות". בסיומו הודה ברכה לחבריו הגולשים. את 'שלח לי מלאך' הפכו הבס והתופים להאוס, כשברכה מנגן פעם את האקורדים, פעם את הליווי ופעם את הסולו. אלו שקמו לרקוד נשארו על הרגליים כשברכה שחרר את הריפ המוביל של 'את באה לבקר'. במהלכו לא יכול היה להתאפק עוד וקם מהכיסא, מנגן כאילו הפארק מריע תחת רגליו. 'לפרק אותי', שכתב יהלי סובול ומתלבש על ברכה היטב, פתח את ההדרן, וזכה לסולו בס מדוסטרש אך אסטתי של בנסון. הקטע האחרון היה 'קאנטרי-ג'ו' (רצועה תשיעית ב'העמותה לחקר התמותה'), שעושה חשק לרוץ, למרות שאין לאן.

השנים הארוכות בדרכים ובאולפנים, הפארקים המהדהדים, העליות והמורדות, הגיטרות והבחורות - בסופו של יום נשאר שלומי ברכה נער חופים ים-תיכוני עם גיטרה ביד אחת וגלשן בשניה. לו נולד בקליפורניה יכול להיות שהיום היה מיליונר, אבל ברכה נולד כאן, במקום בו דיזינגוף נראה כמו רכבת לילה לקהיר, כדי לחבר את פס-קול ההתבגרות של מאות אלפי ישראלים. לא משנה כמה אנשים יראו אותו על הבמה או יקנו את הדיסק - ההופעה הזו והתקליט שיבוא בעקבותיה הם קריאת הדרור של ברכה, והחופש שלו להיות אמן עצמאי ולהגיע להישגים לבדו ובזכות עצמו אינו מוטל לרגע בספק. אבל עמוק בפנים גם הוא יודע שלמיטב שלו הגיע כשהיה על הבמה לא רק עם בנסון, אלא גם עם בנאי, דיין וחודורוב.