נרקסיסט, אמא יהודיה והמון משוגעים

בשנת 1924 מתפטר מר הנרי מילר ממשרתו כאחראי כוח אדם במחלקת שליחים בחברת הטלגרף "ווסטרן יוניון", מתגרש מאישתו הראשונה ומשאיר לה את בתו הקטנה, ומרגע זה ואילך הוא עסוק בהגשמת ייעודו בחיים: להיות סופר מצליח, מוכר ומפורסם. שבע שנים, בהן הוא מנסה בכל כוחו לצבור ידע, התנסויות, רשמים, חברים מוזרים ו"טיפוסים", חולם על נסיעה ליבשת ארופה הנערצת, הוא מבלה בחברת מונה-מארה. היא נושאת בתחילה את עול הפרנסה על כתפיה, כדי שהמילר הזה יוכל להתפנות לצבירת "החיים" במטרה להיות לסופר. את זכרונותיו מתקופה זו הוא מתאר בטרילוגיה "סקסוס, פלקסוס, נקסוס".

במחצית הראשונה של המאה העשרים, מילר נחשב לגדול הבוהמיינים בין הסופרים האמריקנים. היו לו גם צרות עם הטרילוגיה: בגלל תיאורים די מפורטים של משגלים, רוב יצירותיו נאסרו להפצה באנגליה ובארצות הברית עד אמצע שנות הששים, ובוהמיינים צעירים נאנחו בתענוג כשהצליחו לשים יד על עותקים של הספרים שהוברחו מצרפת. הטרילוגיה חוללה הסתבכות משפטית בארצות הברית, ומילר הואשם שוב ושוב ב"פרסום תועבה". רק בשנת 1964 קבע בית המשפט העליון של ארה"ב שזה בסדר.

אני לא מבין את ההתלהבות הגדולה ממילר. בעיני, "פלקסוס" הוא ספר משעמם, לא מבדר ולא מצחיק, שכל כולו טרוד במר מילר הנרקיסיסט ש"אמא" מונה –מארה היהודיה "הנערצת" סוחבת על גבה אותו ואת חלומו ומכילה אותו כמו ספוג. מילר מכיר אינספור "טיפוסים". נדמה שהוא פשוט יילד עצמו מחדש כלמגנט לאינספור פסיכים, שאמורים להיות חלק מבניית דימויו העצמי "המיוחד". איך אומר שלדון המשוגע על מילר לחבר אחר של מילר, משוגע גם כן:"מילר הוא חבר של כל אחד".

כל הפוזה הזו המרוחה על 575 עמודים, פשוט לא אמינה. לפעמים נדמה, שמילר שיפץ חלקים משמעותיים בזכרונותיו כך שיסתדרו עם הדימוי ששאף להדביק לעצמו. זה דווקא לגיטימי בספרות, אבל מילר טרוד בעצמו כל הזמן, והסיטואציות שאמורות להיות מצחיקות ממש לא מותחות שריר בפנים, אפילו שכל המרכיבים נמצאים שם: אוסיצקי האדריכל הפסיכי שמשוכנע שהבוס דוחף לו גדודי כינים לחיים. או'מרה הנוכל הקטן שגדל בבית יתומים ותקוע בזכרונות משם כל חייו. הכל ממש תפור כך שתבין, עם מליון שלטים מאירים ופנסים מהבהבים, שמילר הוא "טיפוס".

וכל הדמויות, כמו כלבים נאמנים, נגררות אחריו: מילר רוצה להיות משועשע בשגעונם אז הם משוגעים. מילר צריך ללוות מהם כסף (מתי הוא לא עושה את זה בספר?), אז הם משוגעים עם לב זהב, וישר היד נפתחת. מילר עולב בהם, הם שוקעים בהגיגים על חייהם. מילר ויעודו כסופר הם מרכז היקום של כולם.

מה שמעצבן אותי זה שהוא יורק בספר לכולם בפנים אחרי שעזרו לו ללא גבול. זו גם רומנטיזציה של דימוי "הסופר", הממזר חסר הגבולות והמקסים, אם כי לזכותו של מילר צריך לומר, שגם כאשר הוא מייצר לעצמו את דמות הסובל-תפרן הוא לא מכחיש לרגע שהוא פשוט נהנתן עצל שחי על גבה של בת זוג קדושה,וכל הסבל מתרחש בחיים ממש נוחים במיקום נוח, עם חברים פראיירים, וההדוניזם שגובל בהתמכרות ל"סבל היצירה" הוא בעצם רק הערצה-עצמית של מילר.

מי שממש חייב ללעוס לפני השינה ממתק של "חיים ישירים" מאותן שנים פחות או יותר, שיקרא את "על ברנשים וחתיכות". לי זה הספיק. 575 עמודים, בקושי צלחתי אותם.

פלקסוס" , מאת הנרי מילר. מאנגלית: שרונה עדיני. הוצאת כנרת. 575 עמודים בכריכה רכה.