איזה כיף - מלחמה!

אלוהה.

מה נשמע? יופי. השבוע האחרון עבר בסימן השחיתויות בליכוד, שהועמו מעט על ידי הנושא הסקסי האמיתי שכבש בסערה את העמודים הראשונים של העיתונים של המדינה, והוא, כמובן, איום המלחמה.

מלחמה היא נושא כריזמטי והפוטנציאל התקשורתי הטמון בה לא נעלם מעינינו בעבר. זוכרים אנו איך דוד המלך, בעודו מטפל בעציץ שלו על הגג של הארמון (החוקים אז היו סלחניים הרבה יותר), קלט את בת-שבע עושה דוש על גג של בניין ליד. ברור שהוא לא התאפק והציע לה דברים שאין הדעת סובלת. ומה אתם חושבים היה הדבר הראשון שהוא עשה כשהנביאים התחילו להתעלק עליו עם תביעות מוסריות? הוא מייד הצביע אל החזית וצעק "תיזהרו, מאחוריכם!". כולם הסתובבו, וברגע שהם הסתובבו הוא הביא עוד שאכטה קטנה והעיף את אוריה לקיבינימט. כשהם הסתובבו חזרה דוד כבר רקד טוויסט על הפילטר, אוריה כבר נפל על חרבו, ולאף אחד לא היתה שום הוכחה.

הכור בדימונה לא עשוי מטופי

כמו הרבה דברים אחרים בעולם שלכם, המסרים הסותרים שאתם נחשפים אליהם מעסיקים אותנו לא מעט. הם הגיעו השבוע לשיא, בהודעה של האיש שאין לו שום קשר לשחיתות בליכוד, וואט סו אבר, שטרח והבהיר ש"תיתכן התקפת טילים, אבל אין מקום לדאגה", כן, זה אותו אחד שמאוד רצה, שתהרהרו נוגות בטרור הקנייתי, אבל שתעשו את זה בדרך לקלפי, כשתלכו להצביע.

לפני כמה ימים, כשאלוהים ישב עם חברי המועדון של בית"ר (קבוצת הכדורגל שאלוהים הכי אוהב אחרי ביבי) וניצח עליהם במקהלת השירים המועדפים עליו במשחקים ("אלוהים אוהד בית"ר" הוא רעיון שלו, והוא מאד גאה בו), בדיוק אז צפינו אנחנו בראיון שערך נסים משעל עם אותו אדם שעומד בראש אותה המפלגה, ושגם לבן שלו, מסתבר, אין שום קשר לשחיתויות.

בראיון הובטח כמובן שהחקירה תמוצה והמושחתים יאכלו אותה באבואה בואה, אבל במשך כל הראיון בצבץ וחייך מאחורי גבו של נסים משעל עציץ נאה, שהיינו מוכנים להישבע שהוא נפנף לנו באחד הענפים, רמז לנו לקטוף, לייבש, לגלגל ולהתחיל לפלבל. כשהתקרבנו למסך, היה נדמה לנו שעל אחד מהם כתוב "נחטפתי מגינות סחרוף באביב 2002, ועומרי דווקא כן קשור". נחרדנו.

למחרת הוזעק מפכ"ל משטרת ישראל, שקיבל הוראה חד משמעית לכרסם באמינות של הצמח. הוא צעד בעוז, כולו מדים בוהקים, אל תוך חצר בית ספר תיכון בגבעתיים, ואמר לתלמידים צמאי-הבינה שלדעתו צריך לאסור על עלה ירוק לרוץ לכנסת, ואז הביא אותה בספין מרגש: "ואני לא יודע מה עוד סיפרו לכם, ילדים", רעם המפכ"ל, "אבל האמת היא שהכור בדימונה עשוי מטופי. כן, טופי. יש שאלות?". למחרת יצאו העיתונים בכותרות: המפכ"ל מכחיש שהכור בדימונה עשוי מטופי.

כמה עוד אפשר לקפוץ בערוץ 5?

הסחות דעת תקשורתיות, כמו שידורים חוזרים של התעמלות מכשירים בערוץ 5, מרגיזות מאד, אבל רק ברגע שאתה מגלה שעבדו עליך. עד אז זה מתקתק כמו הדבר האמיתי. הבחורות קופצות על החמור, משתחלות בחישוק, נוחתות על הרגליים - אבל זאת נתנה ניתור קטן הצידה, יש התרגשות באוויר, עם כל ציון מתקרב הגמר, ואז, לפתע, מירי נבו אומרת "הצבע של המדים האלה, הוא לא הולם אותה כל כך". ואז אתם נזכרים שכבר ראיתם את זה, אתם זוכרים את המשפט הזה, כי כבר אז הוא היה נשמע לכם טיפשי. ואתם מזנקים נשוכים ואומרים לעצמכם – רגע, למה משדרים את זה שוב? הם באמת חשבו שלא נגלה? ולא פחות חשוב – אם משדרים את זה במקום משהו – אז מה באמת קורה עכשיו? ואיפה משדרים את זה, אם בכלל? אולי בחמש פלוס?

אלוהים מנצח את רונאלדו

אנחנו מביטים בכם מלמעלה, בכל פעם שהוריקן הספינים מסחרר את ראשי העיתונאים שלכם לכיוון הקפצון, כשברקע חולפת פצצה גרעינית. אנחנו גוחנים למטה, מנופפים לכם וצווחים – כאן! כאן! תסתכלו לכאן! זורקים עליכם דראכמות, קונפטי, דרכונים מזויפים, אבל אצלכם - במלחמה, כמו במלחמה. קודם נכנסים לפאניקה, אחר כך נראה. ועד שאתם מסתובבים חזרה, פינקלשטיין כבר פה.

איך שאלוהים שמע שפינקלשטיין חזר, הוא ישר נזכר בביבי, ובהפסד, ואנחנו היינו צריכים לנסות ולנחם אותו. שלא תבינו, אלוהים הוא לא איזה רכרוכית, להפך, הוא אדון עולם אשר מלך, אבל כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אתה לא יכול להיות אלוהים ועדיין להישאר טיפוס יציב, אז אנחנו משתדלים להקל עליו מידי פעם. שלשום שיחקנו איתו ערב שלם בפיפ"א. אנחנו היינו רונלדו וחזרנו מפציעה, אלוהים היה בית"ר. נתנו לו לנצח, כמו גדולים. הוא ידע את זה אבל בכל זאת התענג על כל שניה בניצחון. אחר כך חיברנו ביחד שירי אוהדים, וכשצעקנו "מלחמה! מלחמה!", הוא אפילו מחה דמעה.

אז זהו. תשמרו על עצמכם, תורידו מהגז שניה לפני שרותח, ואל תשימו יותר ניצחון לכוח רמת גן, כי כנראה נגמר הכסף.

אילליקה!