כך כבשתי את הרייב

"מאז שעברת לתל-אביב התקלקלת", צועק עלי בטלפון החבר הכי הטוב שלי, סגן מנהל הרדיו המקומי, כשאני מתקשר אליו בעיצומו של הרייב ומנסה לשכנע אותו להתקשר לאולפן ולבקש מהשדרן לראיין אותי על המתרחש באותו רגע ממש בבוץ שליד חוות השקמים. "כל מה שיש לך בראש זה להיות בברנז'ה, שכחת את החברים שלך". ניסיתי להסביר לו שלבוא באוטובוס מתל-אביב לשלולית הבוץ הפרטית של אריק כדי להפגין נגד הכיבוש נראה לי פחות מקולקל מאשר לשכב בבית מתחת לשמיכה ולהאשים אותי בכך שאני מכיר את צ'יקי.

בשתים עשרה וחצי יצאנו בשיירה מרידינג, שני אוטובוסים מלאים, טור ארוך של מכוניות פרטיות ומשאית שאמורה היתה לשמש כלב הפועם של המסיבה. את הדרך, שבדרך כלל אורכת כשעה ונמתחה הפעם על פני כמעט שלוש שעות (פקקים, עצירות ועיקופים מיותרים), העברתי בקריאת העיתון השמאלני המצוין של קבוצת אינדימדיה (מאמר מרתק של ד"ר שמשון ביכלר האליל; ראיון עם קומוניסט שאורי אבנרי ימני מדי לטעמו) שחילקו לנו, ובויכוח עם היחפן שישב לצדי שטען בתוקף שלהצביע עלה ירוק עשוי להשפיע על חיי יותר מאשר להצביע למרצ ולקוות שביילין ייכנס. תוך כדי שימשתי כמדריך תיירים והסברתי בטלפון לצפונים שהתברברו בין ניצנים לאשקלון איך להגיע.

הוא שקע בשדות

השחקן הראשי בהצגה לאורך כל המסע היה הגשם. החבר'ה בחרו את לב לבו של החורף הישראלי הקצרצר לקיים בו את הרייב, ושכחו לעדכן את מזג האוויר. אולי הסטייק הלבן עם רוטב השמנת ביום כיפור היה שגיאה, כי ההוא למעלה החליט להפיל עלינו את היום הכי גשום שהיה בנגב הצפון-מערבי מאז מלחמת המפרץ. העיקר שזכיתי לטרמפ הביתה. חוות השקמים ממוקמת קילומטר בקו אווירי מדורות, הקיבוץ בו נולדתי, וסופ"ש בבית ההורים, שבינתיים עקרו למושב סמוך ולא זכו לראות את פני מאז שסבתא היתה בת 80, נראה כבחירה של הדור החדש. ככל שהתקרבנו לחווה שלח נוף השדות המוכר והאהוב עוד ועוד גלויות נוסטלגיה. כאן הלכנו לראות את הזרימה של נחל שקמה, ושם שקעתי בבוץ עם הטרקטור, הנה שם הושבעתי לשכונת הנעורים, ושם התנשקתי עם החברה הראשונה.

15:30. בירידה מהאוטובוס קיבלתי ליד מטרייה צהובה עם לוגו הרייב והשתדלתי להפגין סולידריות. מתברר שנהג המשאית לא מוכן לרדת לשטח הבוצי הנושק לגדר החווה, שסומן בקפידה על ידי רן ואורן, המשת"פים המקומיים מהמשק, מחשש שהמשאית תשקע. גם הצעה להביא בסיום טרקטור ענקי שיגרור אותו החוצה אם וכאשר ישקע בבוץ לא הועילה. המשטרה, שניצלה עד תום את האותיות הקטנות ברשיון ההפגנה הפלאי שהצליחה נעמה להשיג ברוב עמל, לא אפשרה למשאית הרייב לעמוד על שולי הכביש מול החווה והכריחה אותה לנסוע מאתיים מטר אחורה. הגשם הטורדני לא הראה סימנים שהוא עומד להפסיק ונאלצתי להעביר את הזמן ולדווח בשידור חי לרדיו שלי, להתראיין למתחרים מרדיו דרום, להצטלם לכבלים ולקבל את פניהם של פרצופים חביבים ומוכרים מהאקדמיה החופשית ומהפרילנד, שהחלו לצוץ בשטח ועשו מאמצים לחייך למרות שגורל הרייב היה תלוי על בלימה.

נותנים לכיבוש בבוץ

ב-16:00 הפסיק הגשם והמסיבה החלה. המשטרה אישרה להפעיל מוסיקה במשך עשר דקות, החבר'ה התקבצו ליד המשאית שחנתה בשולי הכביש והחלו לתת לכיבוש בראש על שטח מצומצם ובוצי. את ציוד ההגברה הכבד שהיה אמור להיפרס על הגג השאירו בפנים מחשש להתחדשות הגשם והסתפקו באחד המוניטורים שהיה אמור לשמש את הראפרים הערבים שהיו אמורים להופיע. בתום עשר הדקות, שיש כאלה שהגדירו אותן כמסיבה הכי טובה שהיו בה בחייהם, הצליחו החבר'ה לגנוב מהשוטרים עוד חמש דקות ולצרף נאומים ספונטניים וקריאות קצובות נגד הכיבוש, המתנחלים והמשטרה ובעד השלום וחופש ההפגנה. היחס המספרי בין מספר העיתונאים שצצו בשטח למספר הרייברים עמד על 1 ל-10. כשמדובר ברייב נגד הכיבוש אתה יכול להיות סמוך ובטוח שגם אם 300 תל-אביבים בלבד יסכימו לוותר על האספרסו של שישי בקפה השכונתי ולרדת לדרום בגשם, הם יקבלו סיקור תקשורתי ראוי ברשתות הרדיו הארציות ובמקומון הכי נחשב. ככה צריך.

ב-17:15 הכל כבר היה מאחורינו. החושך החל לרדת, אחרוני קנאי הרייב חדלו להתווכח עם השוטרים ועלו על האוטובוסים להמשיך את המסיבה בקיבוץ רוחמה, צ'יקי סיים להתראיין לטלי ליפקין-שחק, שוטרי משטרת שדרות מיהרו להגיע הביתה לפני כניסת השבת ואבא שלי היה בדרך לאסוף אותי לבית ההורים. מזג האוויר, בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה שניצלה אותו בתבונה על מנת לסרס את הרייב (הבקשה שהוגשה כמה ימים מראש לדחות את הכל בשבוע כדי להימלט מהגשם נדחתה בהוראה מגבוה), ניצח, ואריק, שבאותה שעה ודאי ישב עם אצבעות רגליו לפני האח המבוערת, נזכר בערגה בקשריו הענפים בחצרות הרבנים ובתפילת הגשם. ואולי הנחמה היחידה נמצאת בדבריו של ח"כ אבשלום אבו וילן, שטען שאת השלום אריק יכול לעצור, אבל לא את גשמי הברכה שירדו אתמול על הנגב.