בלאק עדר

"אני בדרך-כלל לא מקשיב לדיסקים, יש לי צוות שעושה את זה" (יהודה עדר ב"תוצרת הארץ").

"אבל בכל זאת האזנתי לכמה דיסקים ולא מצאתי שום דבר מעניין, אולי שני קטעים מתוך מאה" (יהודה עדר ב"תוצרת הארץ").

שני הציטוטים, שאינם בהכרח כלשונם, יכולים לסכם את דרכו העצובה של יהודה עדר בשלוש השנים האחרונות: ממוזיקאי נחשב ומפיק מכובד למנהל כושל נוסף בהד-ארצי. ואל תתנו למילים היפות ולמחמאות ההדדיות בין עדר לבין הד-ארצי להטעות אתכם. אני לא נוהג לערב את תחומי העיסוק שלי, אבל אקדים תרופה למכה ואציין שבחיי הלא עיתונאים אני מנהל חברה מכובד בעצמי. לכן, בדרך-כלל, כשאני לובש את כובע מבקר המוזיקה ומנסה לחדור לנבכי התעשייה, פוטרים אותי ומנפנפים אותי בטענה ש'מוזיקה זה מוזיקה ועסקים זה עסקים'.

מאחר שכך, כשאני מזהה עסק כושל, לא משנה לי אם הוא בתחום המתכת או בתחום המוזיקה. מנהל כושל זה מנהל כושל. שלוש שנים עברו על יהודה עדר בלי שום החתמה משמעותית. אצלנו בעולם העסקים זה נקרא 'לא להחדיר מוצר חדש לשוק', וכשאתה לא עושה את זה, אתה חדל מלהתקיים. אמרו על עדר שהוא רוצה חברה איכותית ואליטיסטית, משפחתית, מעין "מוטאון" ישראלית. באמת? אם גורדי היה חושב ב-63' שאפשר להישאר רק סמוקי רובינסון, ולא להחתים את הסופרימס, מארווין גיי, הטמפטיישנס וכו', כולם הרי היו פנים חדשות וסמוקי רובינסון הצליח מפני שהפנים החדשות סחפו גם אותו.

דרוש ניתוח מוח

יהודה עדר נשאר תקוע עם השמות הגדולים של הד-ארצי. הוא עשה דברים יפים עם שלמה ארצי, דני סנדרסון ודויד ברוזה, ובזבז עליהם כסף שהיה מספיק לשלושים אמנים צעירים (הבזבוז על שלמה ארצי החל לפניו, אבל עדיין). בעולם העסקים קוראים לזה 'לפזר את ההשקעה'. בואו נחשוב כמו אנשי עסקים לרגע: יש לנו ביד יותר ממיליון וחצי דולר, אנו יוצאים לשוק ומחפשים שלושים אמנים צעירים ומשקיעים בכל אחד קצת. אחד מהם יחזיר את ההשקעה ויתרום לכל השאר, זו דרכה של התעשייה בדרך-כלל. מאידך, זה גם לא נבון להשקיע מאות אלפי דולרים ב"שמחות" או ב"מוניקה סקס". צריך, כאמור, מנהל טוב שישמור על איזון.

יהודה עדר משלם על שמרנות, מאובנות מוזיקלית ועסקית, שהוליכה את הד-ארצי לפח האשפה של תעשיית המוזיקה הישראלית. בינינו, שזה לא מפתיע. זה רק סימפטום אחד של לחיצות הידיים וטפיחות השכם ההדדיות שבין הממסד המוזיקלי והתקשורתי. כזה שאתה צריך לנגח אותו עם איל ברזל. זה מתחיל בגלגל"צ ונגמר בחוסר האמון של קהל הצרכנים וחובבי המוזיקה.

השלב הבא של הד-ארצי יכול להיות רק כזה: לעשות ניתוח מוח. להחליף את הראש של החברה במוח צעיר, רעב, בועט, כזה שלא בא בגלל המכובדות שלו, ולא מתעתד לשבת על משכורות של עשרות אלפי דולרים לשנה, וכך אולי להציל את החברה מכיליון מוחלט. לא מוכשרים, נמאסתם!