יעקב סולן: נפל וקם

ב-1987, כשבישראל עדיין לא שמעו על האינטרנט, החליט היזם יעקב סולן להפעיל שירות שיחות טלפון לחו"ל. באותה תקופה, להשיג מישהו בטלפון במדינה ערבית או ברפובליקה מוסלמית רחוקה בחבר-המדינות היה משימה בלתי אפשרית. סולן, טייס בחיל-האוויר וסא"ל במילואים, ביקש ממשרד התקשורת רשיון להפעיל שירות שיחות טלפוניות בין ישראל לעולם הערבי. בזק, הוא מספר, התנגדה, וכך גם מערכת הביטחון. אבל סולן, עקשן לא קטן, קיבל בסוף את הרשיון.

ההשפעה על שוק התקשורת המקומי היתה מיידית. פתאום כל אחד יכול היה לדבר עם כל אדם כמעט בכל מקום בעולם: עם ישראלי המבקר באוזבקיסטן, שר הנוסע למוסקבה וכל אדם ומנהיג בכל מקום. היום, כמעט 10 שנים אחרי, זה נשמע בנאלי. אז, בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, זה היה פלא, ראשיתו של עידן הטלקומוניקציה. סולן היה כוכב, ושם החברה הפך למוכר בזכות, בין היתר, שיתוף הפעולה עם גלי צהל. הכל נראה מצוין, עד שעיסקה לא מוצלחת הפילה את החברה. היום, סולן מנסה לבצע את קאמבק חייו למרכז שוק התקשורת.

נדלק על טלפונים

יעקב סולן נולד כיענקל'ה סלובודקין ב-1951 ברמלה, בן לצבי (ז"ל) ולגניה סלובודקין, שעברו את השואה בפולין והגיעו לארץ חסרי-כל באניית המעפילים המפורסמת אקסודוס. אביו השתלב בבנק הפועלים, ולימים שימש כמנהל בכיר בבנק. אמו היתה ספרנית ומזכירת נעמ"ת ברמלה. "היום אמא היא אלמנה בת 75, שלומדת מחשבים ואינטרנט", מספר סולן בגאווה. ליעקב יש אח בכור, יצחק, ואח תאום, ראובן.

"מגיל צעיר הייתי חסר-מנוחה. תמיד עשיתי המון דברים במקביל, צופים, הדרכה, גדנ"ע-אוויר, עיתונאי נוער, יו"ר מועצת תלמידים, ראש עיריית רמלה ליום אחד", הוא אומר. הוא שינה את שמו מסלובודקין לסולן ("כי אני סוליסט באופי שלי"), צעד אופייני לאותן שנים, ואת המרץ העודף שלו ניתב לקורס-טייס בחיל-האוויר. לאחר סיום הקורס שימש טייס-תובלה, ואחר כך קברניט של בואינג 707 בחיל-האוויר. תפקידו האחרון בחייל היה מפקד טייסת בבית-הספר לטיסה בנגב. עוד בזמן שירותו הסדיר, למד על חשבונו כלכלה ומינהל-עסקים באוניברסיטת בר-אילן.

למרות מחאות מפקדיו, עזב בגיל 30 את הצבא. הוא ניהל מפעל קטן לקרמיקה, שיווק בחברת מחשבים, ואז הגיע לחברת טלרד, שהיתה יצרנית של מרכזות טלפון אלקטרוניות וניסתה להתחרות בתדיראן הענקית. את הקריירה שלו בתקשורת התחיל סולן כאן. הוא התגלה כאיש מכירות מוצלח, ומכר אלפי מרכזות טלפון, להפתעת מעסיקיו בטלרד, שלא תלו תקוות גדולות בטייס הצעיר והנלהב.

סולן נדלק על טלפונים, והחל ללמוד את התחום. מוחו הקודח פיתח את סולן-פון, מכשיר לרישום ולניהול שיחות טלפון באירגון. המכשיר, שמעורר את שנאת העובדים בארגונים, רושם כמה שיחות טלפון ניהל כל עובד, לאן הוא התקשר, לכמה זמן, ומה היתה העלות היומית/ שבועית/ חודשית/ שנתית של כל עובד. "במצטבר, חסכתי ללקוחותי, כולל יחידות ובסיסים בצה"ל, 500 מיליון דולר, למרות שהמערכת הזו היתה לצנינים בעיני העובדים, ובעיקר בעיני בזק, שלא רצתה שהציבור יחסוך בשיחות טלפון. גם בטלרד ובתדיראן לא התלהבו", הוא אומר.

חיפזון מן השטן

סולן-תקשורת הוקמה ב-82'. כשכבר היתה חברה מבוססת, עם מחזור של כמה מיליוני דולרים בשנה ועשרות עובדים, נכנס סולן לתחום הקישור הטלפוני שבין ישראל לבין העולם הערבי, ולימים קישור טלפוני גם למקומות שאינם מחוברים עדיין למרכזת בינלאומית. אחרי שהרוויח לא מעט, הלך על פרויקט גדול ושאפתני: שירותי טלפוניה לרשות שדות-התעופה. זה היה ב-1995, וסולן תקשורת רישתה 8 שדות תעופה ומעברי גבול בישראל בטלפונים ציבוריים, והציעה גם השכרה של טלפונים סלולריים ושירותי מידע בטלפון. זאת, לאחר שזכתה במכרז של רשות שדות התעופה, שבו התחרתה גם בזק. "רק כדי שתבין את מהות המכרז: תמורת דוכן קטן בשטח של 16 מ"ר, שילמתי שכירות של 50 אלף דולר בחודש בנמל-התעופה בן-גוריון. אבל זה הכניס יותר ממיליון דולר בחודש. החברה הגיעה לשיא פעילותה באותה שנה, כשסולן-תקשורת העסיקה 100 עובדים ומחזורה עלה על 12 מיליון דולר בשנה, עם פריסה של 20 נקודות-שירות". סולן היה אז בן 44, מיליונר. ואז הגיעה הנפילה.

הטעות היתה במהירות, או בלהיטות. סולן רצתה רשיון תקשורת להפעלת שיחות בינלאומיות מטלפונים ברשות שדות התעופה, אבל לא רצתה לחכות לביורוקרטיה, ולכן רכשה חברה קטנה של שני שותפים צעירים. עשינו עיסקה חפוזה, קנינו את החברה ולקחתי על עצמי את כל ההתחייבויות שלה, בלי שבדקתי מהן בדיוק. אחרי כמה חודשים התברר לי, כי שני השותפים לא שילמו לבזק את דמי החיוג באותן נקודות של טלפונים ציבוריים שהם הפעילו, וכל פעם שהגיעה הודעת-עיקול או הפסקת החיבור, הם היו עוזבים ופותחים נקודה חדשה במקום אחר. כך הם צברו חובות של קרוב ל-20 מיליון שקל, תיק חובות שנפל עליי כמו מגיפה שחורה", מספר סולן.

הכל התמוטט באותה שנה. סולן פנה לבנקים, הסביר מה קרה, וביקש ארכה להחזיר את הכסף. אחרי שהבנקים סירבו, החליט סולן לבקש הגנה מפני נושי החברה באמצעות בית-המשפט. אחרי חודשים ארוכים ומורטי עצבים ולילות ללא שינה, הגיעה החברה להסדר עם נושיה. מאז ועד לפני כמה חודשים, החזיר יעקב את הכסף לכל הנושים, ואף קיבל על כך אישור מבית-המשפט. "היום אני יכול ללכת ברחוב, ולהסתכל בעיניים של כל אחד, כי אני לא חייב דבר לאיש. זה לא היה קל. חזרתי לטוס, והפעם בישראייר, כדי להתפרנס. במקביל, המשכתי להפעיל את החברה במתכונת מצומצמת. כל הזמן עבדתי ב-3 משרות כדי להחזיר את הכסף לנושים", הוא אומר.

"מה הלקח שלי? יש לי המון לקחים. האחד, לעולם אל תיקח אשראי. תמיד אבא שלי, שהיה מנהל בכיר בבנק הפועלים, היה אומר לי: 'יענקל'ה, תמיד תעבוד רק בכסף שלך, לא של הבנק'. אבל אני צחקתי עליו, ואמרתי לו אבא, אתה אלטע זאכען, היום אף איש-עסקים צעיר לא עובד בכסף שלו. כולם לוקחים כסף מהבנק. היום אני יודע שאבא שלי צדק. היום, אני לא לוקח גרוש מהבנק. אם יש לי תפוח-אדמה - אני אוכל אותו לארוחת-ערב. אם אין - לא אוכלים. לקח נוסף - אסור להתייאש, אסור להישבר, אסור לקרוס. צריך לחשוב, להגיע לפתרון מוסכם. ואז, אחרי שאתה יודע מה צריך לעשות, פתאום אתה יכול לחזור ולישון בלילה. אני ישן כל החיים רק 3 שעות בלילה, אבל היו לילות שגם את זה לא ישנתי. אבל אחרי שידעתי מה צריך לעשות, חזר לי השקט הנפשי שלי. עבדתי קשה מאוד, וברוך השם החזרתי את הכסף. לקח נוסף - אסור לחתום על עיסקה, לא קנייה ולא מכירה, בלי לבדוק טוב טוב. גם אם אתה מאוד ממהר, צריך לבדוק. החיפזון מהשטן".

אופטימיות זהירה

כיום מתאוששת סולן-תקשורת ובונה עצמה מחדש. היא עוסקת בתחומים חדשים, ובהם שירותי תקשורת טלפוניים לא מזוהים, בהם הקו שבאמצעותו מדבר האדם אינו מזוהה, ובן-השיח אינו יודע אם המטלפן נמצא בישראל או במדינה אחרת. תחום נוסף, גדול יותר, הוא מכירה והתקנה של מערכות בילינג לחברות תקשורת בינוניות וקטנות. "אנחנו נכנסים כאן לנישה, שענקיות בילינג כמו אמדוקס לא עוסקות בה, ואנחנו מציעים לאותן חברות פתרונות בילינג זולים וקומפקטיים", הוא אומר.

כיום מעסיקה החברה 50 עובדים ומחזורה מתקרב ל-12 מיליון דולר בשנה, כפי שהיה ערב המפולת.

הפעם סולן אופטימי אך זהיר: "בשנה הבאה נגיע לדעתי למחזור של 25 מיליון דולר, ונעסיק שוב 100 עובדים", הוא מחייך.

סולן בנעלי בית

בגיל 35 התחתן יעקב סולן עם נאווה, אלמנת צה"ל, שבעלה, קצין צנחנים, נפל במלחמת לבנון. הוא אימץ את שני ילדיה. לזוג נולדו עוד שני ילדים. ליאור בן 27, עבד עם יעקב בחברה, וכיום הוא נשוי, לומד משפטים ומתגורר עם אשתו בסמוך לאחוזה של ההורים בניר-צבי, מושב עשירים ליד רמלה. הגר, בת 21, סיימה צבא וחזרה מטיול ארוך, יתיר, בן 13, רוצה להיות טייס כמו אבא, ותום, בת 9, רוצה להיות ציירת.

"אני עובד כל החיים ב-3 משרות, ולכן בשבילי בית הוא מקום של שקט, שלווה וקצת מרחבים, ולכן אנחנו גרים בניר-צבי, שהוא מושב נעים ושקט", הוא אומר.

התחביב היחיד של יעקב, הוא מספר, הוא רכיבה על סוסים במרחבים הירוקים של המושב.