נאפסטר: מנהרת הזמן

לרוב האנשים, מתישהו בחיים, מוסיקה הופכת לפריבילגיה. היא כבר לא משהו שאתה יושב שעות ומאזין לו בקשב רב, אלא משהו שמזמזם לך בפקק, צורח עלייך מתוך פרסומות או מתנפל עלייך כשאתה מוצץ אצבע מתוך שינה. מוסיקה היא ברומטר עצוב של התבגרות. אישית, מעולם לא התגברתי על מהפכת הדיסקים, שהותירה בארוני מאות גופות ויניל נדירות, ייחודיות, שרוטות, מרגשות - ובלתי ניתנות לשימוש. נצרתי אותן לליבי כמו אוצר מתחתית אוקיינוס של צלילים, עד שלא היתה לי ברירה. אף אחד לא הסכים לתקן לי את הפטיפון (שני ראשים) ונאלצתי להמיר אותן בזיכוי שהספיק לכל היותר לרכישת עשרה דיסקים. כיום, 15 שנה אחרי, אני סוחב עמי את אותם דיסקים עייפים, מרוטים וחסרי מעוף.

כמו העיר בת-ים, גם ההתפתחות שלי נעצרה בתחילת הניינטיז, ולמרות שהייתי מקבל התמוטטות עצבים בכל פעם שהרדיו שידר את "Love Song" של הקיור, לא עשיתי דבר בנידון, כי בשלב מסוים דיסקים נהיו מצרך יקר. זה לא עניין של מיתון, אלא עניין של סדר עדיפויות. אבל זה היופי בחיינו המקוונים - כמה שלא תהיה נינדרטאלי, הקדמה תאגף אותך. גם אני גיליתי את נאפסטר וממשיכי דרכה והפכתי למואר של כורסה. התחלתי לאסוף באדיקות פיסות מוסיקליות מהעבר, נברתי ב-"AllMusic" כמו ארכיאולוג הנקרא ליישם בהתרגשות תיאוריות גילוף שנהבים בסוריה.

כמו כל יצור מקוון, גם המחשב שלי קרס בשלב מסוים, וכל הקבצים הושלכו אל תוך עולם סיבי של אבדון. הבטתי במצב קטטוני בטכנאי עילג שהסביר לי בדיוק למה אין אפשרות לשחזר את ההארד דיסק, ולאחר שהדם חזר לזרום בגופי אמרתי לעצמי כמה בעצם זה סמלי, וכמה הקבצים האלה היו ניסיון פתטי להיאחז בעבר, כמו לפתוח אתר מעריצים של בתיה עוזיאל. ככל שאנחנו הולכים קדימה, יש לנו יותר אפשרויות ללכת אחורה.

אין דבר יותר מענג מלהתפלש בארכיונים מקוונים של מצעדי פזמונים מהסבנטיז והאייטיז, ארגז חול של זיכרונות, ובכלל אני בעד להמציא תוכנה שתיקרא "הלקוח הדביל של חנות התקליטים" – באמצעות מיקרופון המחובר למחשב אוכל לפזם ולעוות כל מנגינה שעולה לי בראש בסגנון ה"ווינו ווינו אדיוקיישן", והמחשב יזהה את השיר תוך כמה שניות.

כשהמחשב החדש הגיע, כמו לבנון, היה שקט מסוים בגזרה. בכל פעם שהייתי נזכר בקבצים האבודים הייתי נתקף עצב כובש ואפל, שבקלות יכול היה להפוך ליבבה גרונית של עופר לוי שהיתה מותזת מתוך שפתיי כמו נוסע שמיני. בכל זאת, למרות היותי יצור הנאבק בנוסטלגיה כמו אופל העומד לבלוע אותו, נחת לתוך הפי סי שלי מודם מהיר, והכל נהיה כאילו מהיר, אבל בעיקר נהיה קצת יותר משתלם. אחרי 72 שעות כבר נחו לי בספרייה מעל 200 קבצי MP3, ואלוהים עדי, אבל הגעתי למחוזות אפלים כמו : "Fad Gadget", "Kissing the Pink" הפינגוויניסטיות עד חלחלה וכן יציאות פריקיות שלי כמו "Steelay Span" ואולטרווקס של סוף שנות השבעים. הלהיט היה "הירושימה מון אמור", העטיפה של האלבום היתה דומה באופן מבהיל ל"לילה של יום מפרך".

המהירות המופרזת של הורדת הקבצים גרמה לי להרגיש שאני שועט לתוך מנהרת הזמן, מופרע לפרקים על ידי אסוציאציות מבישות מעברי; הסלואו הראשון עם הפרה של הכיתה ("לחישה פזיזה" של חצי וואם ההוא שמאונן בבתי שימוש ציבוריים ומבקר את מדינתנו), התקליט הראשון שרכשתי ("ריו" של "דוראן דוראן". כן, מה לעשות), והתקליט הראשון ששברתי עקב התקפת עצבים משונה (להקת "היי אנרג'י" בשם "חי או מת" וזה לא התקליט שמכיל את הקלאסיקה: "את מסובבת אותי כמו תקליט" – אלא תקליט אחר שהסולן הנראה כמו מכשפה עטוף בעור של נמר או משהו כזה).

זהו, פלאי ה- ADSL הפכו אותי שוב לילד חיוור, דימנצי, דחוס נזלת עם בעיות אוריינטציה, שבמקום להסתובב בשכונה ולשבור סמלים של מכוניות (בעיקר אלפא רומיאו מאוסות) או לרדוף אחר חתולים שלעולם לא מתים מוות טבעי, היה יושב דרוך למידע שהגיח מבית מדרשו של טוני פיין (האיש שכולם יודעים את שמו, אך אף אחד לא יודע איך הוא נראה) כאילו מדובר בהוראות לשעת חירום של פיקוד העורף במקרה של התקפת טילים מעיראק.