מלחמה וכדורגל זה אותו דבר

דמיון

התייחס למלחמה כאל ליגת-על איכותית, כלל עולמית, המתקיימת אחת לעשר שנים, וכך תוכלו להנות מלהק של פרשנים, שחקנים לשעבר, שדרנים, מאמנים, אנשי קו וילדים קטנים שמחזירים כדורים. על המגרש המרכזי - ארה"ב, שמגלה את הכדורגל, הגיעה הפעם בגדול, עם כל הכוכבים והפסים והדאבל-פסים שמשתמעים מזה.

מולה: עיראק, האנדר-דוג, שכמו הפועל באירופה, משחקת בשיטות שהמערב כבר שכח. צרפת, כרגיל, עפה כבר במחזור הראשון, ועכשיו נשאר לה רק לשלוח לקטאר אמצעים לזיהוי סטרואידים. אנגליה מחרה-מחזיקה, מהססת אבל צריכה את הכסף, ואחרונים חביבים, אנחנו, הקטנים, שלרוב מתורגלים בלהוציא את הכדורים מהרשת, עומדים מהצד ומתרפקים על זכרונות עבשים מהגול של שפיגלר במונדיאל.

דיאלקטיקה

לא בכדי המלה "מלחמה" מבצבצת מפזמוני האוהדים של כל הקבוצות (למעט אולי בית"ר, שם המילה "אלוהים" פופולרית מעט יותר). עם מעט ריכוז נוכל כולנו להקשיב ל- CNN ולשמוע את יורם ארבל. התקפה, הגנה, בליץ, בונקר, לכבוש, פצצה, טיל, כדור, פציעות, כל אלה ירמזו לנו על התפתחות המשחק, ועל סיכוייה של הקבוצה האהובה עלינו לזכות בקרב. זיכרו - הסכנה באה מן האגפים, מלחמה משחקים 90 דקות, ולעיראקי חוקים משלו.

פרופורציות

היתרון המובהק בכדורגל הוא העובדה שלמרות שמדובר (רק) במשחק, זה לא מפריע לתוצאות, לשחקנים ולהתנהלות הליגה לנגן על העצבים החשופים של כולנו. כך שצפייה במהדורות החדשות מזכירה לנו שהמלחמה היא בסך הכל הדבר הזה שקורה מחוץ למגרשים, ספיחים של זנבות של לפט-אוברז, שמעבירים את הזמן עד לדבר האמיתי. לכן, אוהדים יקרים, קבלו את המלחמה כשיעור לחיים, כדי שבפעם הבאה שתחילת הליגה תתעכב, נדע שיש לנו פה סיבה ראויה להתהפך על ההתאחדות, להפיל את המשטר ולשחרר את הקבוצות. חירות להתאחדות!

עם זאת, למרות שזאת עדיין לא הליגה האמיתית, בה נקודה לפה או שתיים לשם אכן חורצות גורלות, עדיין קיים סוג של ריגוש בעובדה שבנקודה מסויימת על הגלובוס, לפחות תיאורטית, החארות סופגים והטובים ממריאים ליגה. לכן, על אף שמדובר במשחק חוץ בין קבוצות שלא מעניינות אף אחד, נסו לשדר מעט סימפטיה לקבוצה שצבע החולצות שלה הכי מגניב. כך, אם המבצע יעלה יפה, והעיראקים יסכימו סוף סוף לאהוד את הקבוצה הנכונה, אולי נזכה יום אחד, מי יודע, לראות תמונות של גברי לוי מסתירות של השמש בבגדד.

אגו

בנו את הערכתכם העצמית משנאת אוהדי הקבוצה היריבה. אם אתם שייכים לאותה קבוצה מוכת חרדה, והמלחמה בארץ מדברית רחוקה הופכת אתכם לשפנפני-מסיכות רדופי-בעתה, זה הזמן להיעזר במוטיב החשוב ביותר בכדורגל - לוחמה פסיכולוגית. האם הייתם מתירים לאוהדי הקבוצה השנואה עליכם, לצפות בכם מייבבים אל תוך ערכת המגן? האם לא הייתם מתחלחלים לקול צחוקם המלגלג כשאתם מסתגרים, זנבכם שפוף בין רגליכם, בין הניילונים לסלוטייפ לקופסאות השימורים? האמנם תחדלו מהצתת כסאות ביציע והשלכת קופסאות אשל למגרש, בכל פעם שאיתן בן-אליהו יפציע על המסך? אה?!

לכן בכל פעם שאתם חשים את האימה זוחלת אליכם, עיצמו עיניים, נישמו עמוק, התרווחו ודמיינו את עצמיכם בעיצומו של משחק העונה בינכם לבין המנוולים. עכשיו דמיינו שאוהדי הקבוצה היריבה כולם הם עיראקיים משופמים, נושאים כרזות ענק "סאדם חוסיין נשמה", ושהילדים העיראקים עומדים ליד הגדר שמפרידה בין היציעים, עושים לכם זין וצוחקים. חושו את הזעם טוען אתכם מחדש, הניפו את ערכות המגן שלכם, נפצו אותם על הרצפה, הוציאו את מזרקי האטרופין והזריקו אותם לעצמכם מייד, לאות חימה וגבורה. עשו זאת בלהט, למען יראו אויבנו, שאם הם חושבים שנוותר להם על המשחק בגלל הנאצים, זוללי השבלולים וכמה גלובליסטים שעושים חשיש ליד הארמון של סדאם, אז חכו חכו ביציאה מהמגרש!

בברכת "יצא כל הכיף מהמלחמה הזאת", חוצת גבולות. אילליקה!