הזיכרון יחכה
משפטו של רביב מעלה שוב את רצח רבין - אירוע טראומטי שהודחק תחת עליבותו של הדיון הציבורי בישראל ונעלם בתוך זיכרוננו הקולקטיבי הקצר
זיכויו של אבישי רביב לא היה צריך להפתיע את מי שעקב אחרי המהלך המשפטי בעניינו. "אי מניעת פשע" היא עבירה עמומה, שהוכחתה אינה פשוטה. גם הרשעתה של מרגלית הר-שפי באותה עבירה הייתה בעייתית למדי, ונדמה שנבעה מזהותו של הקורבן יותר מאשר מההוכחה המשפטית עצמה. ספק אם להר-שפי היה יותר מידע קונקרטי על כוונותיו של יגאל עמיר או בסיס של חשש להאמין לו משהיו לרביב.
זיכויו של רביב הוא מלא, ונקבע פה אחד. החלטתו הגורפת של בית המשפט מעלה ספק בשיקול דעתו של מי שהחליט להגיש נגדו כתב אישום – היועץ המשפטי לממשלה, שלפי הפרסומים כפה על הפרקליטים שתחתיו הר כגיגית. זהו עוד סדק בתדמיתו של אליקים רובינשטיין, האיש שבימיו הידרדר מוסד היועץ פלאים, ובימים אלה ממש הוא מועמד מוביל לכסא בבית המשפט העליון.
משפט רביב מהווה, יש להניח ולקוות, מערכה אחרונה הנוגעת לרצח יצחק רבין הנגולה בבתי הדין שלנו. אבל אין ספק שזו אינה מערכה אחרונה בקרב על הזיכרון. רצח רבין הוא אירוע טראומטי, שהודחק תחת עליבותו של הדיון הציבורי בישראל ונעלם בתוך זיכרוננו הקולקטיבי הקצר.
יותר משבע שנים אחרי הרצח, הספרים העוסקים בו אינם ממלאים אפילו מדף בספרייה שכונתית. בהיעדר דיון, אנחנו נוטים להניח נושאים מורכבים כאלה לפתחם של בתי המשפט או ועדת חקירה. במקרה של רצח רבין, כמו ברוב המקרים האחרים, הם מסרבים לעשות עבורנו את העבודה.
מעטים מאוד בימין הישראלי אכן עשו חשבון נפש של ממש בשאלה איך צמחו מתוכו אנשים המוכנים לרצוח אדם, ובלבד שלא יימסר סנטימטר מאדמת ארץ ישראל. מעטים שאלו מה באמת גודלו של המיעוט הזה בתוך המחנה, מאיזה שורשים צמח, ומה אפשר לעשות כדי לנטרל אותו. במקום זאת התבצרו בימין מאחורי תיאוריות קונספירציה מגוחכות והצטדקות של "מאשימים מחנה שלם".
עזרו להם בעניין אנשי השמאל שעסקו באופן אובססיבי ב"הסתה", כאילו פעל עמיר לא מתוך קנאות דתית אלא בהשפעתה של מחאה פוליטית חריפה אך לגיטימית. הפיכתו של רבין, אדם שיותר מהכל אפיינה אותו מעשיות נטולת גינונים, לסוג של קדוש חילוני שאסור להזכיר את מגרעותיו או מחלוקות שבהן היה מעורב, תרמה עוד יותר לרידוד הדיון. בסופו של דבר, גם פסק הדין של אתמול – כמו דו"ח ועדת שמגר, כמו פסק הדין בעניין הר-שפי – לא ישנו דבר.
שבע שנים חלפו, ואין לפנינו ביוגרפיה מלאה, ממוסמכת ומיישבת מחלוקות (או מעוררת אותן) של רבין. אין ספר המפענח את חידת עמיר, אין תחקיר של ממש בקרקע גידולו הרוחנית, בישיבות שבהן דנו ב"דין רודף" וברבנים שעסקו ברצינות בשאלה אם מותר לרצוח אדם בשם ארץ ישראל. אין תיאור מלא או חלקי של עבודת שב"כ בתוך הימין הישראלי, איפה נחצו קווים ואיפה הייתה התרשלות.
רצח ג'ון קנדי – אירוע שחשיבותו בתולדות האומה האמריקנית גדולה, אבל אינה מגיעה לשולי ההשלכות ההיסטוריות של רצח רבין – הוא הנושא שהפיק את כמות הספרים השנייה בגודלה בספריית הקונגרס אחרי מלחמת העולם השנייה.
אבל עם שאין לו תודעה ואין לו תרבות ויכוח או מסורת של כתיבה היסטורית, אינו מפיק ספרים ומחקרים; הוא נשאר נטוע בתוך הוויכוח הפוליטי המיידי, המהומה הפופוליטית של מפת הדרכים או גדר ההפרדה. פעם נהגו לומר שבנושאי החברה והזהות נטפל אחרי שיבוא שלום. כנראה שגם הזיכרון ייאלץ לחכות ליום ההוא, ההולך ומתרחק.
