הופעה: בלדה לנאיבית, גירסה מס' 2

יעל לוי שוב על הבמה. שני עשורים אחרי אלבום הבכורה המושבח, יעל לוי היא כבר קלאסיקה ישראלית, קלאסיקה נושמת, חיה. שש שנים אחרי התקליט האחרון שוב היא מחפשת מה לומר, ואיך להגיד, ואיך להחזיר עטרה ליושנה, איך לצאת לדרך חדשה, לתקליט חדש שבדרך. יעל לוי היא המקום התמים ההוא, כשהבנות היו יפות, המים היו כחולים והמלחמות היו קטנות. ההופעה שלה מפתיעה לטובה, במיוחד עבור מי שבא אליה נטול ציפיות.

הדמות שלה, וזהו סוד קסמה, אינה ברורה. נערה מתבגרת, אם ואחות, אחת מהחבר'ה, ילדה אבודה, אישה בשלה, נסיכת חלומות - הסכיזופרניה האמנותית מאפשרת לה ללבוש ולפשוט דמויות; קולות נשיים קוראים אצלה ממרחקים, ממעמקים, מתחננים לאוזן קשבת, שולחים יד ענוגה, מלטפת; כל הגברים מביטים בה, מוצאים בה מקום, בלב התמים, במיתרים המופלאים, בהבל הפה המריר-מתקתק. לקצת יותר משעה, במיוזיק פקטורי, עם קהל סולידי, ובתאטרון תמונע, עם קהל צפוף וערני, וסאונד טוב בהרבה, היא שוב מצליחה לרגש, לזעזע, להעמיק שריטה, לטבוע חותם.

חן, בשר, קול

היא פותחת עם "כמו פני המים", שמותיר אחריו אדווה קלושה, אבל מוביל ל"אי ירוק בים", בו מוליכה אותה הבוסה-נובה הקלפטרית הנינוחה לביצוע מרגש, וכשהיא מתמסרת עם "עשה בי כל מה שאתה חפץ" הגברים בקהל מסוגלים ליפול לרגליה, שדודים. ב"גבעול" העוקב היא נותנת את הנשמה, מייצרת דרמה, הרוח עוברת, קורעת אותה מהגבעול, והפרח הזה ששמו יעל לוי, שקמל, והתבגר, ונשכח, חוזר לחיים, ממים חיים, מסולו גיטרה של גיורא קנת שמצלצל חדור אמונה, והקהל מבין אותה, אוהב אותה.

בנוסף לקנת, בגיטרה חשמלית והפקה מוסיקלית, מלווים את לוי גם איציק יונה באקוסטית, יוסי הלחמי בתופים ומיקי ורשאי בבס. הרביעייה הזו עושה עבודה סבירה, אך רחוקה מלהבריק, ויותר מהכל מורגש חסרונם של קלידים, שהיו יכולים לצבוע את המופע הזה בצבעים נוספים, לקשר בין צליל הגיטרות לקול הנהדר הזה, שרק השתבח עם השנים. כי ליעל לוי נשאר, לצד החן, בעיקר קול. צלול, מלטף, מרגש. כל שיר היא שרה מעט שונה, משחקת עם המתנה שנתן לה האל, ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה, משנה אותו לצרכיה, לדמויות שהיא לכאורה מרבה להחליף.

"ניחושים של ים" הוא שוב בוסה נובה ארצישראלית, והפעם, למגינת הלב, היא מתפתה למלודרמתיות וצעקנות בפזמון, יוצאת לרגע מאיזון. גם "לא עולם אחר" מתפספס לה, בניסיון לא מוצלח ללכת לרוקנרול אמריקאי, עם הכמיהה להוכיח שהיא "רצינית", רוקרית, כמיהה שגורמת לה להציע למישהו מהקהל לנסות לבדוק שהיא כבר לא נאיבית. ב"בלדה לנאיבית" מצליחה לוי, בפעם המי יודע כמה, להעניק לקלאסיקה פרשנות מחודשת, פחות מוקפדת, הרבה פחות נאיבית. את "לך לאן שתלך" היא מתחילה כבלוז דרמטי ומעניקה לו ביצוע בשרני ועמוק, טוב מבמקור.

קלפטר של רגשות

במופע ב"פקטורי" עלתה להתארח ורד קלפטר, שלדבריה של לוי "כתבה את רוב השירים שלי". ההבדלים בין השתיים ניכרים, כל אחת עם איכויותיה הנפרדות. קלפטר, כותבת מחוננת שמציירת תמונות מחיי זוגיות ומלחינה אותן תוך כדי תנועה, היא לא-זמרת, נונ-סינגר, שעל הבמה שרה יפה וטוב יותר מאשר באלבום הסולו שלה. בחזרה ללוי חוזרת גם שרשרת העליות והירידות. "תמונה" ("דבה דבה דה") הווקאלי הנפלא, "לא בוכה" ("יש בזה טעם") כרוק אמיתי, "אל תקנה לי ורד" בביצוע בינוני, ובהדרנים מגיע גם "גשם הקשב לנשים" האדיר, עם השירה המדמיעה והלחן המופלא, בסיומו מרחיקה לוי את המיקרופון ומרוקנת עליו את הראות. בתוך השרשרת ממשיכים להישזר הפנים והשמות. ב"חמש", למילים של תרצה אתר, היא שוב ילדה שזקוקה לליטוף; ב"אל תאכזב אותי" היא אישה בשלה שבא לך לקרוע מעליה את הג'ינס לקצב הטנגו; ב"אתה יוצא מהמחזור", צירוף מדהים בין מילים של לאה גולדברג ללחן של סשה ארגוב, היא מותירה אותך המום מהכנות, מהעוצמה שמזכירה את "וידוי" של רביץ.

כיוון שלא החליטה מהי ומי היא רוצה להיות מצליחה לוי לאורכו ולרוחבו של המופע להעביר קשת של רגשות, לעטות ולהסיר מסכות. קשה לדעת אם היא באמת עצובה, או שטוב לה בחיים, אם היא סימפטית או ארוגנטית. החידה ששמה יעל לוי, האישה, האמנית, נשארת בלתי פתורה, אבל יעל לוי הזמרת היא בכל מקרה משהו מיוחד. עדיין. תמיד. הכל נסלח לה - המופע הלא אחיד, ההרכב המלווה הבינוני, שנות השתיקה - בזכות הכריזמה הביישנית והקול משמיים. וכרגיל בקריירה שלה נדמה שהיא היתה ראויה ליותר. לו היתה פחות צנועה ויותר יומרנית אולי היתה משגשגת עד היום, גם היום. אולי עם תוספת מוטיבציה והשקעה, ועם פחות צניעות, היתה הקריירה שלה עשירה לא פחות מזו של נורית גלרון. כי מאז חלפו שנות-אור, והפופ הארצישראלי הרגיש שלה, כבר מזמן לא נמצא מרכז הקונצנזוס. בעולם תעשייתי, קר ואכזר, יעל לוי היא נקודת אור עקשנית עם משא ומטען ששווים בדיקה. קובי אור רצה לשכב אתה, לי מספיק להירדם בחיקה, שתשיר לי שיר ערש, תלטף לי את הראש כשעיני נעצמות, תנשק לי את המצח לפני שאני נרדם. לילה טוב. תודה.