הסרט המכות

זה כבר לא סוד שהוליווד לוטשת את עיניה לעבר המזרח הרחוק. עושה רושם שכל סרט שני שיוצא כרגע מהאולפנים הגדולים כולל לפחות סצינת קונג-פו אחת וכוכב אחד מהונג-קונג (ג'קי צ'אן, ג'ט לי, צ'או יון פאט ועוד). בין אם מדובר בסרטי אקשן קומיים ("המלאכיות של צ'רלי"), סרטי מד"ב ("המטריקס", "האחד"), ואפילו סרטים מצויירים ("שרק"), תהיו סמוכים ובטוחים שנראה שם לפחות קטע אחד שבו התמונה מקפיאה את הגיבור או הגיבורה כשהם מקפצים באוויר ורגלם מושטת קדימה. המגמה שהחלה לפני מספר שנים הולכת ומתחזקת כשאנו מתבשרים על הגעתם הצפויה של "המלאכיות של צ'רלי 2", ההמשכים ל"מטריקס", ואולי היצירה המסקרנת ביותר של השנים האחרונות, "Kill Bill" מבית מדרשו של קוונטין טרנטינו.

קשה להסביר את התופעה, אך למן הולדתה של האמנות השביעית מתנהל רומן בלתי פוסק בין המדיום וסרטי המכות, רומן שהחל בסרטי הסלפסטיק של התקופה האילמת ומגיע לשיא ב"צוות שנגחאי" הנהדר (שעולה בסוף השבוע על מסכינו), שהוא בבחינת שיר הלל לקולנוע בכלל ולסרטי המכות בפרט.

לא רק הונג-קונג מייצרת סרטי מכות. התופעה חוצה גבולות ותרבויות; ביפן ניתן למצוא את סרטיו של סוני צ'יבה, ובארה"ב את סרטיהם של סטיבן סיגל, צ'ק נוריס ו-ואן דאם. גם ארץ המגף ביקשה לייצר לעצמה זוג אגרופנים מופלא שענה לשם טריניטי (כל קשר ל"מטריקס" מקרי לחלוטין) ובמבינו. וישראל? אומרים שאנו דומים במזג שלנו לאיטלקים, ויש לנו צרות פוליטיות שלוקחות את הונג-קונג, ארה"ב ואיטליה בהליכה; הייתכן שלא נוצרו בארצנו סרטי מכות? אפשר לנשום לרווחה. אומנם מדובר בהפקות קטנות, אך הגודל, כך מלמדים אותנו אומני הלחימה לדורותיהם, לא בהכרח קובע.

לרגל יציאת "צוות שנגחאי" ולרגל חג הפסח ביקשנו לקבץ בפניכם את עשרת סרטי המכות שהיו משכנעים גם את פרעה, כבר בצפייה ראשונה, לשחרר את עמנו:

הונג-קונג

1. 'אגרוף הזעם' (1972, "Fist of Fury"). ברוס לי מגלם את דמותו של צ'אן זן, צעיר החוזר לסין רק בכדי לגלות שמורהו האהוב נרצח. התקופה היא שנות השלושים. היפנים בשלטון. האחראים לרצח הם מנהלי בית-ספר לבושידו. גיבורנו רואה כי השלטונות לא הולכים לעשות שום דבר בעניין ולכן יוצא לפעולת נקם, כשהנשק היחיד העומד לרשותו הוא אגרופו וזעמו. יש הטוענים כי לי מבטא באמצעות עבודתו הפיזית בסרט את תחושותיה של אומה מעונה הנמצאת תחת כיבוש זר. הסרט הפך ללהיט ענק בארה"ב ואולי זה לא מפתיע, שכן את הרעים בסרט מייצגים הבריטים, היפנים ובריה"מ.

רגע השיא: בסיום הסרט, לי מחליט להסגיר את עצמו על מנת שבית-ספרו יוכל להמשיך לתפקד. בחוץ מחכים לו עשרות שוטרים חמושים. לי קופץ לעברם בשאגה אדירה, התמונה מקפיאה אותו באוויר וקולות ירי נשמעים. זה מה שנקרא "אגדה בהתהוותה".

2 / 3. "האגרופן השיכור" ("Drunken Master") ו"אגדתו של האגרופן השיכור" ("Legend of Drunken Master"). בשנת 1978 ביים יואן וו-פינג (הכוריאוגרף של "המטריקס") את הסרט שהכתיר את ג'קי צ'אן כיורשו של ברוס לי. צ'אן מגלם את דמותו של גיבור הפולקלור האהוד וונג פיי הונג. זהו הרגע שבו מתחילה אומנות הלחימה הרצינית לחקור גם את צדדיה הקומיים, כשצ'אן משלב בין קטעי מכות בלתי-אפשריים ובין הומור סלפסטיק המתכתב עם יצירותיהם של באסטר קיטון וצ'ארלי צ'פלין. גיבורנו הוא נצר למשפחה מכובדת, שמעשיו חסרי האחראיות מובילים את אביו לשלוח אותו אל דודו, סאם, מורה קשוח לאומנויות לחימה הנוהג ללמד את חניכיו עד מוות. צ'אן סובל רבות, אך בסיום הסרט הוא שולט בטכניקה של האגרופן השיכור, טכניקת קונג-פו שמגיעה לשלמות בעת שתיית כמויות בלתי אפשריות של אלכוהול.

רגע השיא מופיע בסרט ההמשך הנפלא שנעשה ב-1994: אנו נמצאים בסצינת הקרב האחרונה, המצב נראה לא טוב מבחינתו של צ'אן, הוא זקוק לאלכוהול אך במפעל שבתוכו מתרחש הקרב אין טיפה. מה עושים? שותים חומר כימי/תעשייתי לא ברור. התוצאה? ג'קי יורק אש. דרקון או לא דרקון?

4. "היו זמנים בסין" (1991, "Once Upon a Time in China"). כשנדמה היה שהז'אנר מת, ליהק טסואי הארק האגדי את ג'ט לי לגרסה נוספת של הגיבור העממי וונג פיי הונג (הוגה דעות, רופא ואומן לחימה), שנלחם הפעם בשעבוד הבריטי ובשודדים סיניים. הסרט דן באופן גלוי בנקודת התורפה הגדולה ביותר של הז'אנר: המצאתו של הנשק החם.

גזור ושמור: סוף הסרט. לג'ט לי אין זמן לדרוך כדורים באקדח ועליו לפגוע בנבל שנמצא רחוק מדי בשביל בעיטה. הוא מקפץ אל האוויר, זורק את הקליע (כמו שזורקים גוגואים) ופוגע במטרה. מוסר השכל: אל תסמכו על מכונות, תסמכו על בני-אדם.

יפן

5. "לוחם הרחוב" (Street Fighter" ,1975"). לקראת סוף שנות השבעים חלה דעיכה בפופולריות סרטי הצ'מברה (סמוראים). יפן חיפשה גיבור חדש ומצאה אותו בדמותו של לוחם הרחוב, אותו גילם סוני צ'יבה (שאת שמו רובנו מכירים דרך קשרינו עם טרנטינו והסרט "רומן על אמת"). "לוחם הרחוב" הפך לסרט הראשון שקיבל ביפן דירוג X עבור אלימות (ולא עבור פורנוגרפיה), והוא אכן ראוי לדירוג הזה.

צ'יבה מגלם את דמותו של טרי, לוחם שכיר שנדרש לחטוף עבור המאפיה המקומית יורשת צעירה. צ'יבה מבצע את מלאכתו נאמנה, רק כדי לגלות שכסף הוא לא יראה מהחטיפה הזאת וכי מנסים להרוג אותו בכדי לטשטש את הפעולה. כדי לא לצאת קירח מכאן ומכאן, הוא מציע את שירותיו ליורשת ויוצא למסע חיסול עקוב מדם. מילה על קטעי הלחימה בסרט: עזבו כוריאוגרפיה. מכה אחת (שמגיעה בדרך-כלל עד לאיברים הפנימיים) וחסל. צ'יבה שנא סגנון מלאכותי, ובאחד מסרטיו המאוחרים, "אלוף המוות", הוא מסנן: "אני רוצה לוחמי קרטה, לא רקדני קרטה!'. וזה עוד לפני שראה את "נמר דרקון".

ארה"ב

6. "הדרקון" (Enter the Dragon" ,1973"). הסרט הראשון והאחרון (לצערנו הרב) שברוס לי עשה עבור אולפנים אמריקאיים. עד היום קיימת מחלוקת אם הסרט הזה טוב יותר מ"אגרוף הזעם". ובכן, בכל הקשור לדמויות ועלילה, הסרט לא מתקרב לקרסולי קודמו. ברוס לי מגלם את לי, לוחם המגויס עבור ארגון מודיעיני בכדי לרגל אחר עסקיו של מר האן ( העתק מוחלט של ד"ר נו) ביבשת רחוקה, שבה מתנהלת בין היתר תחרות אומנויות לחימה בה משתתפים נציגים מכל העולם. הסרט הוא הכלאה מטורפת בין סרטי ג'יימס בונד, אומנויות לחימה ובלקספלויטיישן, והוא חשוב מכמה סיבות: המוזיקה של לאלו שיפרין (המלווה בשאגותיו של לי); הכנת הקרקע להופעתם של סרטים ובהם גיבורים שחורים (ג'ים קלי הפך לכוכב בעקבות הופעת הבכורה שלו בסרט); וסצינת הקרב הסופית באולם המראות, שהיא מחווה גדולה לסרטו של אורסון וולס "הגברת משנגחאי".

7. "ספורט הדמים" (1987, "Bloodsport"). צ'ק נוריס הוא מלך ולסטיבן סיגל היו שלושה וחצי סרטים שסחבו, אבל הסרט האמריקאי המזכיר יותר מכל סרט אחר את "הדרקון" הוא "ספורט הדמים". ואן-דאם יוצא לתחרות הקומיטה בכדי להביא כבוד למורה היפני שלו, שידושי. אין ספק שזוהי הפסגה הקולנועית אליה הגיע ואן-דאם (גם ל"קיק-בוקסר" יש את רגעיו), אך הוא עושה זאת בעיקר בזכות צוות של דמויות משנה צבעוניות, ובראשן הנבל, בולו, האחראי לשתי הסצינות הטובות בסרט. בראשונה, ואן-דאם מתגאה ששבר את האבן התחתונה מתוך קבוצה של 15 לבנים. בולו לא מתרשם, ובקריצת עין ל"דרקון" משחרר את השורה הבאה: "יופי, אבל לבנים לא מכות בחזרה". בסצינה האחרת, בולו מבקש ללמד את ואן-דאם פרק בדקדוק ומטה עבורו את השורש ש.ב.ר: "אתה שברת את השיא שלי… עכשיו אני אשבור אותך… כמו ששברתי את החבר שלך קודם לכן". פואטיקה.

8. "צוות שנגחאי" (2003, "Shanghi Knights"). אולי לא סרט המכות הטוב ביותר שיצא מהוליווד, ובכל זאת ראוי להמלצה. ג'קי צ'אן ואוון ווילסון חוזרים לגלם את דמויותיהם של צ'ון וונג ורוי אובנון. הפעם החותם המלכותי נגנב, והשומר המופקד עליו נרצח. השומר הוא אביו של וונג, שיוצא למסע חיפושים אחר הרוצח בלונדון. למסע מתלווים אליו אחותו וכמובן רוי. הסרט אינו ניחן במקוריות של הראשון, ובכל זאת הוא בבחינת שיר הלל לקולנוע באשר הוא. אולי לא שירה מהסוג שפליני או גודאר היו מחברים, ובכל זאת, סרט המשלב בין קטעי קונג-פו נפלאים ובין מחוות לצ'אפלין, באסטר קיטון (הסצינה בדלתות המסתובבות בבית המלון), הרולד לויד (הסצינה על הביג-בן בסיום), פי.טי אנדרסון ו"בילי אליוט" לא יכול להיות רע מדי.רגע שיא: שניים. הראשון: קרב פסגה בין ג'קי צ'אן ודוני יאן. השני: סצינת קרב בשוק, שבה צ'אן נלחם באמצעות מטריה בחבורה של אנגלים, כשהמוזיקה מ"שיר אשיר בגשם" מתנגנת ברקע. נפלא, פשוט נפלא.

8.5. "ניקו" (1988). הסרט שגילה לעולם את תופעת סטיבן סיגל. קלסתרון: שני מטרים, כרס קטנה וקוקו. מחשבותיו של סיגל רגע לפני קרב מגע: 'אפשר לעשות קיפול שמונה לזרוע של בן-אדם?". אין ספק שסיגל הפך את מלאכת האוריגמי לאומנות לחימה. לא יודע מה אתכם, אני עדיין מחכה לחלק השלישי בטרילוגיה המתמטית של סיגל ("חשבון פתוח", "סוגר חשבון"). יש לי אפילו רעיון לשם: "התבלבלתי בספירה… נראה לי שנצטרך לעשות את החשבון מחדש". אה, כן וסליחה מפליני.

איטליה

9. "קוראים לי טריניטי" (1971, "They Call Me Trinity"). הסרט שהביא לעולם את הצמד האלמותי טריניטי ובמבינו. בסרט זה השניים נחלצים לעזרתו של כפר מורמוני שמותקף על-ידי פורעים, אבל התוכן באמת לא חשוב. מה כן חשוב? טכניקת הלחימה: כאפות, ראסיות, נגחות, נוגרות, זאפטות וכמובן בומבות (שני אגרופים שמונחתים על כתפיו של היריב מלמעלה). להלן דיאלוג המבטא את השקפת היוצרים: במבינו: "הם איכרים, הם לא מאמינים באלימות". טריניטי: "אז איך הם הסתדרו עד עכשיו?". במבינו: "עם תפילות ועצמות שבורות".

ישראל

10. מכיוון שלפחות ניסו להפיק כאן סרטי מכות, ראוי לציינם. "שלום למחסל" (1987), בבימויו של יצחק פלורנטין (עושה היום סרטי בי בארה"ב) ובהפקתו של מכון הלחימה בו למד, הוא חזון פוסט-אפוקליפטי של המדינה. ישראל מאוכלסת במחסלים שנאלצים להגיע למכסה מסוימת בכדי לקבל אישור יציאה לארה"ב. גיבורנו, דרור (יעקב יעקובסון), נמצא חיסול אחד לפני פרישה, אבל מגלה שכל החוזה היה שקר אחד גדול. אלגוריה פוליטית מבריקה? אתם תגידו. הניסיון האחר הוא "צ'ונט לי" (2002, שודר בעבר ב"ביפ"), בבימויים של ניר וקסמן ואסף לבני. מדובר ברצף קטעים המתארים את מלחמותיו של צ'ונט לי ברחובותיה האפלים של תל-אביב. למה כדאי? קטעי מכות לגמרי לא רעים. המוזיקה נפלאה. מאיר סוויסה בתפקיד הגורו, שי אביבי ומאור כהן בתפקיד הנבלים. יותר מזה?

מבט לעתיד

ב-10 באוקטובר 2003 אמור לצאת סרטו החדש של קוונטין טרנטינו "Kill Bill". אומה ת'ורמן מגלמת רוצחת שכירה שנבגדת על-ידי מעסיקה (דיוויד קרדין) ושותפותיה. כשהיא מתעוררת מתרדמת בת חמש שנים היא עוטה על עצמה טרנינג צהוב (שברוס לי היה ללא ספק גאה בו) ויוצאת לחפש נקמה. טרנטינו אמר על הסרט: "אני רוצה לעשות את 'אפוקליפסה עכשיו' של סרטי הקונג-פו". לנוכח הטריילר, אנחנו מאמינים לו.