הדיסק החדש של גאיה: לקחת את הסבבה בבעסה

גאיה, "נולדנו להמשיך חיים", מוסיקה לעולם

למעלה מחמש שנים עברו מאז היתה הווית השאנטי לאחד הכוחות המובילים את תרבות הפנאי בארץ. אחת הנגזרות הסימפטיות של התהליך הזה קשורה בהיפתחות הדרגתית למוסיקה האתנית, על שלל גווניה. אנשים בארץ שומעים היום הרבה יותר מוסיקה אתנית אמיתית מבעבר, וזה אחלה. בקוטב השלילי מצויים כל אלה שתופסים טרמפ על הגל. שלל אנשי רוח בעיני עצמם והרכבים מוסיקליים רבי כשרון בעיני עמם, שרוקחים, בפופוליזם, ניכר, מן מיש מש שכאילו עושה שימוש בדבר האמיתי אבל בעצם מוכר בלון שכולו ריק.

בהתחלה, זו היתה מן תופעת לוואי, רע הכרחי וחלק אינטגרלי מהנוף; כמו אותם רכבי "גזלן" שיגיעו לכל מקום בו מתכנסים אנשים. לאט ובהדרגה הפכה תופעת השאנטי-מיינריזם מתוצר לוואי לדבר עצמו. גאיה, מושא דיוננו היום, הפכה בזמן הזה מעוד הרכב מביך משהו אבל בלתי מזיק, ללהקה שאי אפשר לפתוח טלוויזיה בלי לראות את מנהיגה הבלתי נלאה מרקד, פורט עלי גיטר, עטוף בשמחה האומרת כולה אותנטיות. יחד, לב אל לב.

עכשיו משגרים גילי "פרטלס" ליבר וחבריו עוד אלבום גאיה טיפוסי, ולא ברור אם זה מצחיק או מרגיז. ליבר, שאחראי על רוב הלחנים של גאיה, כותב, כך נדמה, כבר שנים את אותו שיר בדיוק. גם במפעלים לייצור שבלונות פשוטות במיוחד לא תימצא השבלונה המתאימה ללחנים האלה; כל כך פשטניים הם. ומילא הלחנים. מה תגידו על הטקסטים, שרוקחים גם הם את קלישאות העולם כולו לפסיפס משומש, דהוי, גלילי דה לה שמטע. למשל: "נשירה פה כולם/ ילדי כל העולם/ בלב מלא תקווה/ תצמח האהבה. תינוקות של העולם/ ילמדו אותנו שיר/ ובשפה אחת/ כל העולם יאיר. שיר לעולם/ לכל בני האדם/ תפילה אחת כולם/ נאיר את העולם" (מתוך "שיר לעולם"). זו רק דוגמא אחת, יש עוד רבות.

גאיה עושים שימוש במסרים אוניברסליים עלק, חד ממדיים, לא מחייבים ולא מתחייבים, שבעצם לא אומרים כלום ולכן משקלם הסגולי אינו אלא כלום. וכשגאיה מנסים להביא אותה באינסטרומנטליות ("שחר"), זה נשמע מביך אפילו שבעתיים.

לא כולם חייבים להיות התזמורת האנדלוסית או בוסתן אברהם, אבל יש גבול לממדי הפופוליזם אליהם אפשר להגיע. גאיה מתעקשים לעבור אותם כל פעם מחדש. קשה, אפילו קשה מאוד, לשרוד את האלבום שלהם בהאזנה רציפה.

ולמשהו יותר טוב

פעילותו של ג'נגו, הוא עמיר רוסיאנו, בזירת המוסיקה האלטרנטיבית המקומית, היא יותר ממבורכת. ג'נגו מוציא אלבומים במרץ, מנגן בהקלטות שונות, אבל מעבר לאלה גם אחראי להפקתם של לא מעט אלבומים במסגרת "פאסט מיוזיק", הלייבל המשותף לו ולאמיר שור.

מקובל להתייחס לעוד אלבום חדש של ג'נגו כאל עבודה לא מדהימה אבל מכובדת, כזו שמייצגת שגרת עבודה לא מדהימה אבל מכובדת, כזו שמייצגת שגרת עשייה חיובית וראויה. ואכן, עד היום היתה זו דרך מפרגנת שכזו להתמודד עם עובדת היותו מוסיקאי טוב, נגן מוכשר מאוד, יזם מצטיין, אבל מלחין קצת בינוני.

"לנשום במים", העכשווי שלו, טומן בחובו הפתעה נעימה: ג'נגו של האלבום הזה נשמע כמי שעשה צעד משמעותי ביותר קדימה בכל הנוגע לעבודת ההלחנה. אם בעבר שמענו יופי של התנהלות גיטרה בס תופים על לחנים לא לגמרי בשלים, הפעם זה באמת יושב אחרת. יש איזו עוצמה, כוח ותוקף מלודי לשירים שלו; כזה שמחזיק, לשם שינוי, על פני מרבית האלבום ולא על רצועה או שתיים. זה יותר ממשמח.

חוץ מזה, שאר יתרונות ג'נגו, מהכיוון הרוקיסטי אינסטרומנטלי, נוכחים אף הם כאן. יותר מנעים, אם כך, להאזין ל"לנשום במים" ולראות את ג'נגו באמת מתפתח הפעם.

מיכל קהן זכתה להרבה פרגון מצד ג'נגו ושור בפאסט מיוזיק, והחזירה עם "מיכל קהן" ו"אל קמינו" החביבים. עכשיו היא שוב כאן, הפעם עם אי פי בן שבעה קטעים, המבוצעים בשפת אמה של קהן – ספרדית. עמי שליו אחראי לעבודת הגיטרות המשכנעת בדיסק הזה, שחושף רוק חורקני למשעי, גראז'י ומתנהל רוב הזמן על ספידים.

קהן היא מהיחידות כאן שעושה אלטרנטיבה שלא מנסה כלל אפילו להתחיל לקרוץ למיינסטרים. האלבום הנוכחי שלה, כמו קודמיו, הוא תרכיז מתוק חריף חמדמד, שיתרונו טמון בקלות הדעת המודעת שלו. אף אחד ב"בייבי אסקאפו" לא לוקח את העניינים ברצינות רבה מדי, ואם מפקששים, זה לגמרי לא נורא. עוד מוצר אינדי סיפמטי לחלוטין מבית פאסט.