החדש של גידי גוב: נעים ולא רציני

מאז "אין עוד יום", האלבום האחרון בו שר גידי גוב שירים חדשים, עברו תריסר שנים. בכל הזמן הזה גוב אמנם הקליט, אבל בעיקר קאוורים, בשיתוף עם אמנים שהיו אורחיו בתוכנית הטלוויזיה. לפעמים זה הצליח יותר, לפעמים פחות, אבל בכל המקרים הייתה שם מין אגביות נינוחה כזו, סטייל גידי, שהפכה את כל העסק למחויך ולא נורא חשוב. בתקופה הזו המחיש גוב לעולם שהקריירה שלו כזמר עם אמירה איננה דבר שנורא חשוב לו. הוא שר, וזה נעים; אבל אלבום שלם חדש, כולל הסתגרות בת שנה באולפן עם לואי להב אגב דיאטת מלפפונים, זה כבר לא כוס התה הפרטית שלו.

בתוכניות הטלוויזיה למיניהן הוא דווקא נראה נהנה. כלומר, המעבר מנעלי הזמר לתפקיד הבדרן ומנחה תוכניות האירוח הושלם כמעט לגמרי. נכון, הרווחנו דמות טלוויזיונית אהודה. גידי הוא באמת אחד האנשים הכי מקסימים על המרקע. הנינוחות, השלווה, הטוב הבסיסי, החיוך המתוק - אין הרבה איי שפיות כאלה בטלוויזיה שלנו. אלבום חדש של גידי אמור להיות אירוע, אבל גם "ריקוד ירח", החדש של גוב, הוא חלק מהאגביות המאפיינת את יחסו למוסיקה בשנים האחרונות. לא חומרים חדשים, לא אמירה משמעותית, סתם אלבום עם שירים שמתכייף לגידי לשיר. חלקם סטנדרטים מהג'אז האמריקני הפופולארי, חלקם ביצועים מחודשים לשירים שגוב שר כבר בעבר.

עדי רנרט עיבד עבור גוב במיומנות אופיינית, באוריינטציה ג'אזית ברורה, אבל בלי התחושה של הרכב ג'אז גרובי-סווינגי, שהרי בעצם לא מדובר ממש בג'אז אלא יותר בפופ. גוב בחר שירים יפים, אבל לבצע אותם בתשוקה ובלהט כבר אין לו ממש כוח. כשמדובר בשירים שביצע בעבר בעצמו כמו "שטח ההפקר" או "למה לבך כמו קרח", זה מחזיק כגרסת 2003 של גידי למי שהיה פעם. ב"ריקוד ירח" האלמותי של ואן מוריסון או ב"היה או לא היה" (שיר הנושא המופלא של הסרט "אורפיאו נגרו"), ההגשה שלו, שמשטיחה את הדגשים הרגשיים, שכבר לא יכולה להיות עוצמתית, שמתקשה להאיר ניואנסים, עוברת בעייתי.

אז נכון, לכל מקום אליו גידי יגיע הוא תמיד יביא את החן שלו, ובאמת לא לכל דבר בחיים צריך להתייחס ברצינות יתר. לכן, אם מורידים את רף הציפיה האמנותית מ"ריקוד ירח", מקבלים דיסק אגבי נעים של אחד האנשים הכי נחמדים בשטח. מה רע? לא רע, אבל אלבום רציני באמת זה לא.