הקרב האחרון של הדוד וילו - המשך

הדבר הראשון שהיכה בי כשנכנסנו למקלט שמתחת למגדל המים שבטבריה ד' היה הריח. הטחב של הגשם הראשון בשילוב עם זיעת המתאגרפים שלח אותי להקיא בשירותים מיד כשנכנסנו. וככה, בעולב נוראי, עמדו כולם חצי ערומים, הערבים מהכפרים בפינה אחת, והרוסים מהקריות בפינה השנייה והעננה של מלחמת יום כיפור ביניהם, עם ריח של נקמה ודם. לא הבנתי הרבה במספרים ומשקלות באותם ימים אבל איך שהוא כולם באולם ניראו לי בכיתה ח' או ט' כשאני הייתי רק ב-ד', ואני הוצפתי תקווה גדולה שלא יקום בטבריה אחד שיוכל עלי. הדוד וילו התרוצץ בין המארגנים כמו משוגע לחפש לי מתחרה ואז, רגע לפני שהכל התחיל, הכריז מישקה בוזגלו על הקרב הראשון, המחמם, במשקל תת-תת-נוצה, ביני לבין ילד רוסי, שאמנם היה בגובה שלי, פחות או יותר, אבל היה ברור שהוא מתגלח כבר איזה שש שנים. ובזמן שהדוד וילו חבש את כפות הידיים הקטנות שלי בשתי תחבושות, כדי שהכפפות לא יפלו לי, הוא תקע מבט מלא רחמים ברוסי השעיר ולחש לי: "אל תסתכל עליו ככה, פשוט נסתמה לו מההלם של העלייה בלוטת התימוס, זאת שאחראית על הגדילה, אז הוא נשאר קטן" ואני אמרתי "כן, הוא בטח בן 20, שעיר כמו דוב נמלים" והדוד אמר "עשרים מינימום".

באותם ימים היתה לי בערך קומבינציה אחת באיגרוף, שכללה שמאלית נמוכה לאזור הצלעות של היריב ומיד אחריה סנוקרת ימנית גבוהה לכיוון הלסת, והדוד קרא לזה קומבינציה מס' 8, או בפולנית "קוביניצ'יה אושיינצ'ה" בשביל שהאויב יחשוב שיש לי מינימום עשר קומבינציות מתחת לבית השחי. הקרב נגד וילבושביץ' הצנום נמשך 12 שניות שהיו ארוכות לפחות כמו המערכה בסטלינגראד. אחרי חמש שניות של גישושים, שזה בערך מה שלקח לי להגיע מהפינה שלי למרכז הזירה, החלטתי ללמוד מהלקחים הטריים של מלחמת יום כיפור, ולצאת מיד להתקפה מקדימה, כמו שדפקנו את חיל האוויר המצרי בששת הימים, ובהפתעה גמורה רצתי לכיוון האויב הרוסי והתחלתי בקומבינציה האחת שלי: נתתי את השמאלית הסיבובית לכיוון הצלעות והיא נחתה איפשהו באוויר ביני לבין וילבושביץ' ההמום, אבל כמו אסטרטג ברמה גבוהה החלטתי מיד לא לשנות את התכנית ולהמשיך "הכל כרגיל כאילו כלום" ואיך שהתחלתי בסיבוב הארוך של הסנוקרת הימנית הגבוהה, זאת שאמורה היתה לשבור לו את הלסת, הרגשתי פתאום חבית של שישה טון נוחתת אצלי באזור הלחי ואז, כמו בקולנוע, הסאונד הפסיק, ובסלואו מואשן הציף אותי הטעם המתוק, החד פעמי, של הנוק אאוט.

בניגוד למה שרוב בני האדם חושבים, הנוק-אאוט לא מגיע מהראש, הוא נסחט כולו מתוך הברכיים. כאילו כל האנרגיה האנושית זורמת במאית שנייה לכיוון איזה חור דמיוני בברך, ומשם היא ממשיכה לזרום אל הקנווס של הזירה, והגוף, שאינו יכול לעמוד יותר, כמה רק להתערבב עם האנרגיה הנוזלית ששפוכה לה שם על הרצפה. וראשונות כמובן קורסות הברכיים, ואחריהם הגוף כולו, וכשאתה מתעורר, במקרה הטוב אחרי עשר שניות ובמקרה שלי אחרי עשרים דקות, אין לך צל של מושג למה אתה שוכב שם על ריצפה לא מוכרת, מול גבר שעיר ובלתי מוכר, שכל הבעיה שלו היתה שאלוהים חסם לו את בלוטת התימוס ביום שההורים שלו היגרו לישראל.

אחרי הרבה שנים, במבואותיה של מערב ביירות האכזרית, ראיתי איש מליציה לבנוני נורה על ידי צלף פלסטיני, וממרחק של עשרה מטרים הצלחתי להבחין בבירור איך הנשמה של המת יוצאת דרך הברכיים, אחרי זה הברכיים כשלו להחזיק את הגוף והכל נגמר. אבל בניגוד לכל החיילים מהמחלקה שראו את אותו המחזה, אני כבר ידעתי בגיל 10 שהסוף מחכה לנו בברכיים.

הדרך מטבריה הביתה היתה קצרה הרבה יותר ממה שחשבתי. הדוד וילו שתק עד צומת גולני, ואז התחיל למנות את כל המתאגרפים המקצוענים שהקרב הראשון בקריירה שלהם הסתיים בנוק אאוט, ולמען האמת לא היו הרבה כאלה, ואחרי שמצא איזה שני פורטוריקנים במשקל תרנגול, שהקריירה שלהם היתה דומה לשלי אמרתי לו בפולנית רק מילה אחת: "זוסטאב", עזוב! ויותר לא חזרתי למכון של מישקה בוזגלו ולא לבשתי כפפות אגרוף עד עצם היום הזה.

אבל הנאמנות שלי לדוד וילו ולעולם הפנימי שלו לא פסקה ושנה אחרי הפרעות בטבריה עמדנו על הגג ביום חורף נוראי, מחוברים לשתי אנטנות גבוהות ומקלט רדיו לגלים קצרים, וניסינו לקלוט את שידורי הבי.בי.סי וורלד, שנתנו את הקרב על אליפות העולם בזאיר בין מוחמד עלי שלנו לג'ורג'י פורמן יד הנפץ. אם ביום שנולדתי, הייתי צעיר מדי בכדי להבין את חרדת המוות שהסביבה של עלי סבלה ממנה, הרי שעשר שנים אחרי, על הגג בהדר התחתית, הבנתי שהחרדה למותו של אלוהים שקולה אך בקושי לחרדות השואה הגרועות ביותר. זה היה הקרב שעלי חיכה לו שבע שנים, כדי להחזיר לעצמו את התואר שבו שילם על הפציפיזם ההומאני של אי-שירות בויטנאם. מולו עמד גולית, קינג קונג, נאצי, צורר, מניאק ג'ורג' פורמן יד הנפץ, שמעולם לא משך קרב יותר משני סיבובים. את כולם הוא הרג בראשון. מהתמונות שראיתי בעיתונים בשחור לבן היה ברור שפורמן הרבה יותר שחור מעלי, ויותר חזק ממנו, ויותר גבוה ממנו ויותר רשע ממנו. הדוד וילו אמר שהכי מגעיל אצל פורמן היה לראות אותו רוקד עם דגל ארצות הברית, אחרי שזכה בזהב באולימפיאדת מקסיקו. "בכל זאת, עלי שלנו זרק את הזהב שלו לנהר אוהיו אחרי שסירבו להכניס אותו למסעדה, בעיר שבה נולד". בדיוק כמו לפני עשר שנים, שוב הגיעו אל הדוד דיווחים מסתוריים מהאנשים של עלי, שאין בהם פחד להפסיד, אבל יש להם חרדה אמיתית שהמלך הולך להיהרג בקרב. שהוא עדין מדי, כבד מדי, רגיש מדי, ואין לו את כוח הספיגה הדרוש, כדי לקבל מפורמן מכות לאורך 13 סיבובים.

ובאמת, על הגג בחיפה המצב של מוחמד עלי נישמע מזעזע. לפי הבי.בי.סי הוא עמד בשני הסיבובים הראשונים כפוף בפינה, עם ידיים קצרות מדי שמכסות לו את הפנים, ואכל מכות רצח ברקות ובצלעות בלי יכולת להגיב. בין הסיבוב השני לשלישי ירד גשם ואני ביקשתי לרדת הביתה להביא את המעיל, אבל הדוד סירב מחשש לעין הרע. גם בשלישי עלי עמד בפינה וחטף פצצות מכל הכיוונים והדוד רעד כולו, והתחיל להתנשם ולהתנשף ובשארית כוחותיו אמר לי שפורמן מעולם לא התאגרף יותר משני סיבובים ובטוח שתוך ארבעה חמישה הוא יתעייף, ואני אמרתי "אם עלי לא ימות עד הסיבוב החמישי" וחטפתי מבט נוראי והתנצלתי שש פעמים רצוף ובהפסקה שבין הסיבוב הרביעי לחמישי, עלי עוד היה בחיים, הדוד הכריח אותי לשיר את האינטרנציונל, כמו שהיינו עושים על הגג, הוא אני והאחיות שלי, בכל אחד במאי, אבל הפעם הוא ביקש שנשיר את זה בשביל עלי, כי המצב שלו קטסטרופה.

הספקנו לשיר חצי מהאינטרנציונל עד שהחל הסיבוב השישי ושוב עלי נדבק לפינה אבל אז השדר של הבי.בי.סי שמע את עלי אומר לפורמן: "זה כל מה שאתה יכול? חתיכת מומיה, זבל לבן שכמותך, תכה, תכה עוד" ואיך שהדוד וילו שמע את הדיווח הזה הוא חייך הרבה וכבר היה ברור שמשהו טוב הולך לקרות. בסיבוב השביעי איבדנו קצת קליטה ונכנסנו חזרה לסיבוב השמיני ופתאום הציפה את הגג שלנו תחושה אמיתית שזה הולך לקרות ועוד דקה עברה עד שהשדר האנגלי התחיל לתאר איך עלי יוצא מהפינה שלו ומתקרב למרכז הזירה ומושך את פורמן פנימה ופורמן עייף, והדוד וילו התחיל לצעוק, "כן!! הוא עייף, הדוב עייף!" ונותרה עוד חצי דקה לסיום הסיבוב וברדיו אפשר היה לשמוע את הקהל צועק: "עֳלי בו-מָיֵ-יֵה עֳ-לי בו-מָיֵיה!" שזה "עלי הרוג אותו! עלי הרוג אותו!" באפריקאית וגם הדוד התחיל לצרוח באפריקאית "ע-לי בו-מ-יה!" ותריסים התחילו להיפתח בכל הרחוב ופתאום היה שקט ברדיו, ורעש הקהל השתלט על השדרן והשדרן ניסה בכוח להתעלות על המהומה והדוד הפסיק לנשום ואני הייתי בטוח שהוא הולך למות, לא עלי הולך למות, הדוד שלי, הדוד וילו הולך למות, והשידור המשיך ב: " 7...8...9...ג'ורג' פורמן כבר לא יקום היום: מוחמד עלי אלוף עולם!! הוא עשה את זה, הוא עשה את זה בפעם השנייה" והדוד נהיה לבן כולו, ואני החזקתי אותו חזק ככל שיכולתי ובאותו היום לא הלכתי לבית הספר, וגם בזה שלמחרת לא. ובעצם עד הנסיעה ללאס וגאס, בכל שנה בשלושים באוקטובר חגגנו הדוד ואני את יום האליפות בזאיר. בדרך כלל היינו מתחילים את היום בגג, מעלים זכרונות מהקרב, וגומרים אותו בבאולינג, ובאמצע הדוד היה עושה קצת טריקים עם קלפים, כי האגדה מספרת ששעתיים אחרי הקרב בזאיר, כשכל העיתונאים בעולם חיפשו את מוחמד עלי, הם מצאו אותו בשכונת עוני בקינשסה, עושה תעלולים סוג ג' בקלפים, לילדים אפריקאים, שלא ידעו מי יושב מולם.

בשנים שאחרי הקרב בזאיר הקשר ביני לבין הדוד רק הלך והתהדק. האחיות שלי כבר עזבו את הבית, אמא שלי היתה עסוקה בלהציל את העולם, אבא היה כרגיל בים, כריסטין בוזגלו לא צלחה יפה את גיל ההתבגרות וירשה את גוף המתאגרף של אחיה מישקה, ושערות צפופות גדלו לה באזור הגב והבטן, ולי נסתמה, כנראה, בלוטת התימוס ופיגרתי בעשרים סנטימטרים לפחות אחרי ממוצע הגובה בכיתה שלי. בחלוקה שבין מלכים, מקובלים, וחצי מקובלים, אני הייתי רבע מקובל. ובכל זאת היו לי כמה נקודות בזכות הדוד שלי, שהליכותיו המוזרות, המראה המשיחי, הסיפורים המופלאים שלו והקשר המיידי והפנטסטי שיצר עם ילדים מכל הסוגים, הפכו אותו באופן מפתיע לדמות נערצת, וזה במקומות שבהם התפר בין דמות נערצת לדמות נלעגת היה שביר במיוחד.

ב-1980 מוחמד עלי כבר היה אחרי שנתיים של פרישה. במובן מסוים גם הדוד וילו. עלי פרש אחרי שזכה בתואר בפעם השלישית בניצחון על בנאדם שבמקום אף היה תקוע לו שואב אבק שהסניף דלי קוקאין ביום. הדוד וילו פרש כי לא היה לו בשביל מה לחיות. הוא הבין שתוך שנתיים אני עוזב את הבית, והבדידות שלו תהפוך לבלתי נסבלת. הוא הסתגר יותר ויותר במרפסת שלנו, שבועות שלמים שבקושי ראינו אותו, התמכר לקריאת ספרים, האזין לתקליטים ישנים של שופן ופרנץ ליסט והיה ניראה שהוא מחשב קיצו לאחור. היורשים של עלי בעולם האגרוף, האחים ספינקס ולארי הולמס, לא היו דמויות לעקוב אחריהן. אבל מתישהו בחופש הגדול, הדוד קרא ידיעה קטנה בעיתון שמוחמד עלי חוזר לקרב אחד אחרון, בלאס וגאס, מול אלוף העולם לארי הולמס. עוד באותו הערב, כולו רשמיות חגיגית בלתי מובנת, שב הדוד מהבנק והניח על שולחן הטלוויזיה מעטפה עם כל חסכונותיו: "זהו זה, אני והתכשיט נוסעים לווגאס, לראות את אלוהים בפעם האחרונה". אף אחד לא התווכח. אף אחד לא אמר מילה, היה ברור שההחלטה התקבלה. בארבעת החודשים שנותרו לנסיעה הדוד וילו היה באופוריה. הוא התכונן לקרב הזה, האחרון, הרבה יותר טוב מעלי עצמו. קם כל בוקר בחמש, הולך שעתיים בים, שוחה, קורא, מחכה לי שאחזור מהלימודים, מספר לי עוד פרק בהיסטוריה של האיגרוף, או של צ'ה גווארה, או פילסוצקי או אנטק צוקרמן והמרד בוורשה, ובערב עוד אימון של שעתיים, איסוף מידע על לאס ווגאס באמצעות עלונים שאסף מחברות נסיעות ולסיום, לינה מוקדמת על קיבה ריקה ובלי סקס - כמו שספורטאי טוב נוהג לעשות לפני תחרויות. "תשתדל לאונן כמה שפחות בתקופה הזאת, ככה שנגיע לווגאס מרוכזים, עם כל הג'ינסנג שלנו בתוך הוורידים" היה אומר לי בערך פעם בשבוע ומיד גורם לי לרגשות אשם נוראיים על כל הג'ינסנג שבזבזתי בשבוע הקודם.

בזמן שהדוד וילו נכנס למשטר אימונים קשה, עלי עצמו אסף את השברים לקראת הקרב המאסף של חייו. עיתונים אמריקאים, שהדוד וילו קיבל בדואר ממקורות עלומים, טענו שעלי נותר בלי גרוש ועכשיו הוא חוזר לקרב האחרון עם משקל עודף של 25 קילו, הדיבור שלו נפגם מאוד, השיער הלבין, קלילות הרקדן נמוגה והתחלפה בצעדי דוב גריסלי מסומם, והיו גם טענות שמרוב פצצות למוח יש לאלוהים כשל נוירולוגי כבד. שבועיים לפני הקרב עלי נכשל בבדיקה נוירולוגית פשוטה, שתכליתה לעצום עין אחת, ולשים את קצה האצבע שלך על קצה האף. הדוד וילו אמנם היה פנאט, אבל הוא בטח לא היה טיפש. אלוהים שלו התקרב לגיל 40. בחצי השני של הקריירה, ספג עלי מכות שאף בן אנוש אחר לא היה יוצא מהן בחיים. בגלל הפציפיזם הטהור שלו, שמנע ממנו להתאגרף בשנות העשרים שלו, השנים הטובות של כל מתאגרף, עלי נאלץ לחזור לזירה מבוגר יותר, איטי יותר וחכם יותר, ופיתח לעצמו טכניקת ספיגה שהיתה מתישה בסופו של דבר את היריב, שנדרש להכות בעלי עוד ועוד בלי הפוגה ואז, ברגע אחד של חולשה, היה עלי יוצא מהמגננה שלו, עוקץ את היריב וגומר את הקרב. הטכניקה הזאת עלתה לעלי בכל מה שהיה לו: יופי, חן, מהירות, קלילות, ובעיקר ביכולת דיבור שהקדימה את הראפרים הראשונים בעשרים שנה. כתבה אחת בניוזוויק, שהדוד הראה לי שבוע לפני הנסיעה, חשפה את עלי כקשיש זקן תחת הכותרת "אומרים שיש לו סלט בראש" אבל הדוד לא פחד, הוא אפילו לא פחד שלארי הולמס יהרוג את האלוהים שלו, כי הרי גם הולמס, בדיוק כמו הדוד וילו, בדיוק כמוני, בדיוק כמו חצי מהאנושות, היה מעריץ כפייתי של עלי. "הולמס לא יכול לעשות לנו את זה", אמר לי בשקט יומיים לפני הטיסה. "הרי אנחנו הצלנו אותו. מוחמד אסף את לארי הולמס ברחוב כשהיה ילד קטן, חוטף ארנקים של זקנות חולות פרקינסון. מוחמד לימד אותו להתאגרף, נתן לו עבודה בתור יריב אימונים" ובאמת, לפני אותו קרב הירואי בזאיר, ההוא ששמענו בגלים קצרים על הגג בהדר, היכה הולמס את אלוהים תשעה שבועות רצוף, תשע שעות ביום, כדי שעלי יגיע מוכן ליד הנפץ של ג'ורג' פורמן. היה ברור שהמעמסה שלארי הולמס אמור להתמודד איתה, להכות בזירה בגורו הקשיש שלו, תהיה קשה מנשוא.

הדוד וילו ערך תכניות מדויקות לנחיתה בווגאס. לפי דקות. הוא בחר להתארח ב- Stardust, המלון הקלאסי עם השֵלֶט בעל 5000 הנורות, שלט שכיכב עד ראשית שנות השמונים בכל סרט הוליוודי שכלל את ווגאס. הוא הקציב לנו 200 דולר ביום לקזינו, חצי מהם לרולטה, והשאר בבלאק ג'ק ומכונות, הוא חישב שנוכל להמר בעשרים דולר נוספים בכל יום, בתנאי שנאכל את הארוחות שלנו בתוך הקזינו, והכי חשוב, חבר מהמפלגה שגר באריזונה רכש לנו לערב הקרב שני כרטיסים לשורה 15, לא רחוק מפרנק סינטרה וברברה סטרייסנד וללילה שלאחר מכן, הלילה האחרון שלנו בווגאס, תכנן הדוד לקחת אותי למופע חשפניות במלון הסמוך, בתנאי כמובן שנצליח להתגבר על מגבלות בלוטת התימוס שלי. אני הרי הייתי בן 16 כשטסנו לוגאס ונראיתי 12, אבל לדוד וילו זה נראה לגמרי טבעי: הוא הרי היה באותם ימים בן 65 וניראה 40. הטבעונות, בשילוב עם עשרה קילומטרים ריצה ביום ואידיאולוגיה טרוצקיסטית סגפנית הפכו אותו לצעיר נצחי.

כבר בטיסה הארוכה לכיוון לוס אנג'לס הבנתי שמשהו לא כל כך בסדר אצל הדוד וילו. מבעד לנאומים האין סופיים שלו על פלויד פטרסון סוני ליסטון והאחים ספינקס, ראיתי שהוא לא מצליח בשום פנים ואופן לפתוח את נייר הכסף של המנה הצמחונית שלו. ככל שניסה לאחוז את מגש הפלסטיק חזק יותר, ולדבר בצעקות כדי להסתיר ממני את המבוכה שלו, ככה בלטו הידיים הרועדות, שהתחלקו שוב ושוב על עטיפת האלומיניום, ונפלו אל תוך הכיסא, ועלו שוב באיטיות בניסיון נואש להגיע אל מנת השעועית שחיכתה לו על המגש, ונראתה פתאום כמו מחכה לו באנטארקטיקה. על הקפה הדוד ויתר מרצון, ואחרי שהפצרתי בו לשתות בכל זאת משהו חם, הוא רק אמר שהוא פוחד מכיסי אוויר, שישפכו לו את הקפה על הג'קט, "מה שיכול להיות די מביש" ואני רק אמרתי "בושה עוד לא הרגה אף אחד" והדוד צעק "את פלויד פטרסון הרגה הבושה" ואני הבנתי שהוא ויתר סופית גם על ארוחת הערב.

כי פלויד פטרסון היה האלתר אגו של הדוד וילו. הוא היה פעמיים אלוף עולם במשקל כבד, סיים את רוב הקרבות שלו בנוק-אאוט לפני הסיבוב השלישי, אבל בפנים, בתוך הגוף האַלים שלו, גרה לה נשמה של כיבשה אוכלת גרנולה. גם אחרי שהיה מפיל את המתחרים שלו, נהג פלויד לרכון מעליהם, להתנצל ולבקש סליחה מאלוהים. הוא היה סיסי, מתנצל, חסר כריזמה אבל ג'נטלמן מופלא ובעל לב ענק. אחרי שאיבד סופית את התואר העולמי לסוני ליסטון, ברח פלויד מהיציאה האחורית של האולם, עם שפם וזקן מלאכותי כדי שלא יזהו אותו, נכנס לדיכאון ולא יצא מהמיטה שנה.

כשהדוד וילו היה מדבר על פלויד, הרגשת שהוא מדבר על עצמו וחש הזדהות של נשמה תאומה. כשהדוד דיבר על עלי, הוא דיבר על אלוהים.

רגע לפני שהשמש שקעה התחיל המטוס לצלול לכיוון וגאס. הדוד ידע שאין כמו וגאס בדמדומים, ובחר היטב בטיסה שתנחת בדיוק בזמן: אחרי שאתה טס שלוש שעות מעל מדבריות נבדה, פתאום, משומקום, נפתח מולך רצף אורות הניאון הבלתי נגמר של וגאס, כמו ירח של כוכב לכת אחר. ואחרי זה, במסדרונות הארוכים של שדה התעופה, מאות מכונות מזל, כאילו צועקות לך: בוא תתמכר מותק, תשתה אותי כבר מעכשיו. הכל ניראה לי כמו חלום מופלא ורק הכבדות המפתיעה, הבלתי צפויה של הדוד וילו, פלשה למחשבות בכוח, מנסה להעיב על ההתרגשות הגדולה של הרגע.

בלובי של הסטארדסט קיבלו את פנינו שתי זונות פורטוריקניות עם זר פרחים ענק בצבעי ורוד-לבן. הן נראו לי זקנות, זקנות כמעט כמו הדוד וילו, והוא חייך אליהן חיוך כובש והשאיר להן טיפ שהמם אותן למספר שניות ומיד גרם להן לצאת בעקבותינו "אל תדאג, את הטיפ הזה נחזיר ברולטה" צחק בדרך אל המעלית, כשהוא מנפנף את הזונות במקצועיות, בלי טיפת עלבון.

הדוד עוד לא הניח את הדברים בחדר וכבר יצא בחזרה לרחוב, לקנות את כל העיתונים כדי להתעדכן במצבו של אלוהים. וככה עמדתי בקומה העליונה של המלון, מתבונן בשמש השוקעת לכיוון לוס-אנג'לס ורעד משַתֵק החל תוקף אותי בכל הגוף. לא על מוחמד עלי חשבתי, גם לא על לארי הולמס, ולא על הקרב של מחר בלילה. חשבתי על הדוד וילו ועל כמה חסר אונים הוא ניראה לי פתאום, ועל האחריות שיש לי עליו כאן ועכשיו, כי בכל תנועה שלו, הרגשתי את התחושה המעיקה של הפרידה. הדוד וילו חזר עם לא פחות מעשרים עיתונים שונים, יומיים, שבועיים, מגאזינים של ספורט ופוליטיקה, סידר אותם על השולחן לפי סדר חשיבות והתחיל לקרוא בהם באיטיות. בזמן שהעפעפיים שלי נפלו חצי קומה והתחלתי לשקוע בשינה, שמתי לב שהדוד לא מחזיק את העיתון ביד, רק מצמיד אותו בכוח אל השולחן, והופך את הדפים במהירות שיא ובאופן לא טבעי. רגע לפני שנרדמתי עוד הספקתי לשמע אותו אומר שעלי במצב טוב, הוריד שלושים קילו, ולארי הולמס נמצא בכלל בהתקף חרדה ועכשיו הוא משוכנע שעלי מעסיק מהפנט סיני מקצועי, שיישב מחר בערב בשורה השלישית וירדים אותו תוך שלשה סיבובים.

הדוד וילו היה בטוח שעצם העובדה שעלי עדיין מייצר סיפורי פולקלור, מעידה שהוא חי ובועט. אבל בחלום שחלמתי באותו הלילה, עלי ניראה רע מאוד. הוא שכב על מיטת הניתוחים בבית החולים רוטשילד, חריץ ארוך היה גזור לו לאורך החזה והלב הענק שלו מחובר אך בקושי לגוף - כשלפחות חמישה מנתחים גוהרים עליו כנמלים מבוהלות. הדוד וילו ישב בפינת החדר, גם הוא בבגדים של רופא מנתח, החזיק ביד פומפה שחורה גדולה, ובמו ידיו הנשים את עלי כל הניתוח. הנשמה ידנית, תובענית, כמו זאת שהיתה קיימת בחדרי ניתוח עד שנות השישים. הדוד התרכז מאוד בכל לחיצה על הפומפה, והיה ברור שהוא מחזיק את עלי בחיים במו ידיו העדינות. מאחורי הדוד היה חלון ענק שהשקיף על מפרץ חיפה, והארובות הפועלות של בתי זיקוק פלטו עשן שחור סמיך בקצב מוגבר. אבל באיזשהו שלב, המכשירים בחדר התחילו להבהב, הנמלים שמעל אלוהים עבדו במלוא המרץ, כשלפתע השתתק הכל וראש צוות המנתחים הרים את הראש מהלב של עלי, ופנה אל הדוד וילו: "תפתח חלון, ותיתן לעשן של בתי הזיקוק להיכנס, ככה נגמור עם זה מהר" והדוד התחיל לצעק צעקות שבר נוראיות וסירב לתת לרעל להיכנס ובמקום להיענות לפקודות של המנתח הראשי הוא רק לחץ עוד ועוד על הפומפה השחורה, מנסה לתת לאלוהים שלו אוויר ואני התעוררתי בבעתה והיה כבר בוקר, בוקר הקרב והדוד היה באמבטיה. כשהצעתי לו לרדת לארוחת בוקר הוא ענה מבעד לדלת הסגורה שיצטרף מאוחר יותר, וכשחזרתי אחרי שעה עדיין היה סגור בתוך האמבטיה וגם כשגמרתי לעיין בעיתונים היה נעול שם ואמר שהכל בסדר איתו ושהוא כבר יוצא ואני ידעתי שזה לא מתאים לסגפן שכמותו, ששטף עצמו בצינור על הגג פעם בשלושה ימים - קיץ וחורף וזה מספיק לו.

בצהריים יצא הדוד מהאמבטיה והוא היה מותש לגמרי ונשכב על המיטה והסתכל על השעון המעורר ואמר: "עוד שמונה שעות הקרב, עלי בטח ישן עכשיו. תמיד הוא הולך לישון לפני קרבות ומתעורר שלוש שעות לפני" ושוב נעצמו עיניו ואני ניצלתי את הזמן וירדתי במהירות לקבלה ובררתי אם יש רופא במלון וכשחזרתי לחדר בריצה, כולי מתנשם, מחובר לונטולין וככה מסגיר את ההיסטריה שלי, הדוד כבר היה לבוש "אז נרד לקזינו", הוא אמר ואני ניסיתי לעכב אותו עוד קצת, עד בוא הרופא אבל הוא התעקש. מה שבטוח, לא היתה בקזינו של מלון ה"סטארדאסט" אפילו דמות אחת שמתקרבת אל הדוד וילו. בבגדי הפועל הכחולים שלו, עם הזקן הארוך, המטופח, המלצרים מפמפמים אותו בכוסות קטנות של וודקה קפואה, הוא ניראה כמו מרגל רוסי שיצא באמצע המלחמה הקרה כדי לרוקן את הקזינו הכי אמריקאי בעולם. ועוד איך הוא רוקן אותו.

זה התחיל בז'יטונים על 25 ו-2 שחור, לזכר התאריך שבו עלי דפק את ליסטון וצבע הפסים במכנסיים באותו הקרב, ונמשך ב 2 ו-10 אדום לזכר היום והחודש שבו דפקנו את יד הנפץ ג'ורג' פורמן עם פסים אדומים על המכנסיים. ועד שהגענו לתאריך ומספר הסיבוב שבו אכלנו את ליאון ספינקס כבר הצטברו לידינו ז'יטונים בסכום של 3000 דולר ואני ראיתי בבירור איך בכירים בקזינו מתחילים להקיף את הדוד מכל כיוון "או-קי, מספר סיבוב וצבע מכנסיים בקרב מול פרייזר במנילה" - "שחור 15" אני אומר לו והדוד וילו בונה מגדלים מסביב לחמש עשרה, גם על ארבע עשרה שם קצת כי הרי לא היה שם נוק-אאוט, רק הפסד טכני והנה הכדור מסתובב לו ונופל על 14 שחור ואנחנו כבר מתקרבים לעשרת אלפים דולר בז'יטונים אבל אז הדוד אומר: "לא מהמרים יותר, כי לא היו יותר נצחונות משמעותיים" ואני מתחנן לשים עוד פעם אחת, אולי את המספרים שמרכיבים את הקרב השני של עלי מול ליסטון והדוד וילו, צוחק: "ניראה אותך" ואני שם שלושים ז'יטונים ירוקים, על 1 ו-5 שחור, התאריכים של הקרב הזה, אלפיים דולר אני שם שם, ההורים שלי מרוויחים את הסכום הזה בשנה, ביחד, והוא מחייך, הדוד, הוא במיטבו, מוריד אל הגרון את הוודקה החמישית שלו, והכדור נופל רחוק, רחוק מאוד מהתאריכים של הקרב: "בטח שלא יצא לך, כי סוני ליסטון נשכב בכוונה, המאפיה שילמה לו הרבה כסף כדי שישכב בכוונה בסיבוב הראשון" ואני ראיתי את הדוד מאושר, כפי שמעולם לא ראיתי אותו ולא היה לי מושג שזאת תהיה הפעם האחרונה.

וכשיצאנו עם ששת אלפים דולר, במזומן, היה עדיין אור אחרון, ונותרו עוד שלוש שעות לקרב והדוד וילו, ממש כפי שתכנן כל אותם חודשים, החליט ללכת ליציאה האחורית של ה "סיזאר פלאס" כדי לראות את עלי מגיע לחדרי ההלבשה. מאתיים איש כבר עמדו שם משעות הצהרים, עיתונאים וצלמים, וסתם מבקשי חתימות ואני חשבתי שראיתי לפחות עוד חמישה ילדים קטנים, כמוני, שהגיעו עם ההורים שלהם מכל העולם לראות את הקרב האחרון של אלוהים. ככה עמדנו שעה ארוכה, הדוד וילו כמעט לא הזיז שריר, אבל הזיע הרבה, ומולל את המטפחת עם הפסים באצבעות הארוכות שלו, וכבר נשארו רק שעתיים לקרב אבל ראשון הגיע דווקא ג'ורג' פורמן יד הנפץ, שבא הפעם על תקן של פרשן טלוויזיה. ואני לא הייתי מסוגל להאמין שזה אותו ג'ורג' פורמן מהבוקר הבלתי נשכח ההוא על הגג בהדר. הוא כבר היה אחרי פרישה, מגודל שיער, ושמן, לבוש חולצת הוואי אדום-לבן-פרחים-כחולים וניראה כמו הדוד טום שתיכף יבנה לילדים סוכה לחג. לא רוצח, לא נאצי, סתם דוד כושי חייכן עם שיניים לבנות וחיוך מקסים. הדוד וילו הסתכל עליו ולרגע היה ניראה שהוא מחייך בתסמונת "לישון עם האויב" או מזדהה בסגנון "להזדהות עם באדר מיינהוף שחוטף אותי" אבל מיד תיקן את החיוך הבלתי רצוני שלו "בוא לא נשכח שהאיש החמוד הזה רקד עם דגל אמריקה באולימפיאדת מקסיקו שבוע אחרי שרצחו את מרטין לותר קינג" ואני אמרתי "בוא לא נשכח באמת" והוא אמר "חתיכת חנפן שכמותו". "כן, חנפן כמו כלב" וכבר הגיעה לימוזינה לבנה כפולה ושתי השורות החלו מצטופפות כמו טור נמלים הסטרי לכיוון דלת היציאה של לארי הולמס ואיך שראיתי אותו יוצא מהאוטו כבר היה לי ברור שהוא הולך לדפוק לנו הלילה את אלוהים. הוא ניראה מדהים, בחליפה שחורה ועניבה בצבע תכלת, שרשרת זהב עם יהלומים סגולים, מרחף מעלינו עם מבט של קרטון שקוף בעיניים.

הולמס לא ספר אותנו, ולא את העיתונאים שהעיפו עליו שאלות, ולא את הצוות האישי שלו, שהזדנב אחריו עם הלשון מתגלגלת באספלט החם. הוא רק חייך בהתנשאות, כמו מי שבא לדיסקוטק במטרה לצאת משם עם מיס אמריקה על המרפק. הדוד וילו הסתכל עליו ולרגע היה נדמה לי שהוא רועד בכל הגוף, מדמיין את עלי שלו סופג בראש בלסת ובכליות מהאיש בחליפה הכחולה שהוא גם צעיר בהרבה מאלוהים שלו וגם חזק ממנו והכי נורא, כנראה גם יפה ממנו. "מה נראה לך דוד?" הוא לא ענה, רק מולל עוד ועוד את המטפחת בין האצבעות "אולי יותר טוב ככה" - "איך ככה" - "ככה שהיורש זה אחד שגידלנו, כמוך". עוד שעה לגונג והנה מגיעים מהכניסה האחורית פלויד פטרסון, ג'ו לואיס וסמוקינג ג'ו פרייזר, נמוך בהרבה ממה שחשבתי, מחוטט, כפוף, בחליפה סגולה של קבצן, בטח לא האיש המפחיד מהסיפורים של הדוד וילו ורק מוחמד עלי לא בא. הצלמים מסתכלים על השעון בעצבנות, לאף אחד כבר אין סבלנות, מישהו אומר שעלי חולה, פוחד, נחתך מעל לעין, ביקש דחייה וכבר מתחיל ויכוח אם הוא פוחד או שהוא גאון, טקטיקן שכמותו, שועל, זקן, מתחזה ועוד הם מתווכחים ותיכף יתחילו מכות והנה מופיעה מרצדס שחורה וכולם כמו גל של שיכורים, נדחפים לכיוון הכביש והדוד וילו נשאר תקוע במקום. אני רואה שהוא מנסה, אבל הוא לא מסוגל, מאולימפיאדת רומא 1960 הוא מחכה לרגע הזה ועכשיו הוא לא יכול לזוז מטר, האלוהים שלו נמצא חמישה מטר מאיתנו, ארבעה, הוא על הכביש, לפני הכניסה למלון, והדוד שלי לא זז ואני תופס את הדוד שלי חזק ביד וגורר אותו עם כל השאר, עושה עם הראש קונוס, מצמיד את הכתפיים לצוואר ומפלס לנו מקום בין הצלמים "אקסקיוז מי, אקסקיוז מי" עוד קצת במימד הצר עם הכתף החלשה שלי, זאת שבגדה בי במאורעות טבריה 1973, וכבר אנחנו עומדים מול הדלתות של המרצדס.

אולי עברה שנייה, ואולי חמש ואולי חצי שנה אבל בסוף הדלת נפתחה ומוחמד עלי יצא לאט, לאט מידי, במעיל צמר שחור ארוך, ואני מנסה להתגבר על הדמות של עלי הגוסס בבית חולים רוטשילד, ההוא מהחלום של הבוקר, ואני לא מצליח, כי עלי ניראה במציאות כל כך זקן, וכפוף, כמעט כמו בחלום, ורק השיער שלו צבוע שחור פחם. אפשר לראות את הצבע הגרוע, הזול, שיוצא מהשורשים ומחתים את הקרקפת והוא עושה סיבוב ארוך עם הראש, סיבוב איטי, כאילו מחפש מישהו בתוך הקהל, ואני שם לב מיד שהעיניים שלו פתוחות מידי, כמו בקומיקס, והוא לא ממצמץ, ואני מחכה להרגיש את מכת החום, האנרגיה המתפוצצת אבל במקום זה אני מרגיש את היד הענקית של הדוד וילו תופסת ביד הקטנה שלי, נאחזת בה, במצוקה נוראית, והיד שלו מזיעה כל כך, ואז עלי נתקע, פשוט נתקע כמו פְריז-פְרֵיים במכשיר וידאו, ניתקע על המבט של הדוד וילו ואומר לו: Do I know you? ודוד וילו לא מסוגל להזיז את הראש, וככה עומדים שני האנשים האלה, בני מאתיים, אחד מול השני, בלי למצמץ, בעיניים פעורות לרווחה. אני מסתכל מלמטה על הפנים של הדוד וילו, והוא מקמט את המצח, כאילו מנסה להיזכר איפה לעזאזל הוא פגש את האיש הענק הזה שיצא מהמרצדס השחורה ועלי שוב: Do I know you? והדוד מהנהן לאט לאט עם הראש בשלילה, אבל לא שלילה מוחלטת, ועד שהוא גומר להנהן עלי כבר נבלע בתוך הכניסה האחורית של המלון, גורר אחריו את הגדוד הקטן ומשאיר אותנו לבד, אוחזים יד ביד לפני המרצדס השחורה, לבד ברחוב באמצע לאס וגאס, והדוד לא מסוגל לדבר, לא מסוגל לזוז "אני חושב שאולי כדאי שנלך למלון עכשיו, אני רוצה להחליף חולצה לפני הקרב" הוא אומר לי בשקט בשקט, ואני מסתכל על השעון ונשארו עוד ארבעים דקות לגונג וישר אני מבין, אין לי מושג איך, שלא צריך להפריע לבקשה הזאת של הדוד וילו, כי הוא בטח יודע משהו שאני לא.

וככה אנחנו הולכים את כל הדרך אל המלון, לאט אנחנו הולכים, כל הזמן שבעולם לפנינו, והערב כבר יורד על וגאס, ונהיה קר, והדוד וילו רק הולך יותר ויותר לאט לכיוון המלון, וכשאנחנו מטפסים במעלית לקומה ה 15- אני מסתכל בפעם הראשונה על השעון ואני יודע שהקרב כבר התחיל, אבל הדוד מזיע מאוד, והעיניים שלו פתוחות מדי, והיד שמחזיקה אותי כבר קרוב לשעה רועדת בחוסר שליטה והוא נכנס לחדר ונופל על המיטה, כמו אבן גדולה הוא נופל על הגב, המבט שלו תקוע במנורה, והוא מבקש שאני אדליק את הטלוויזיה, אבל בשקט כי הוא מאוד עייף ואני רואה איך העיניים שלו נעצמות ועד שאני מצלצל לקבלה ומזמין דחוף את הרופא מוחמד כבר יוצא אל הסיבוב השלישי והוא עומד שם תקוע, כמו פסל בודהה ענקי, העיניים שלו פעורות באופן מוגזם, תקועות על המצח של הולמס והולמס מכה בו בעדינות, בחשש, מכה בהילוך איטי ברכות בצלעות ובלסת, ועלי ניראה עייף, וחולה, והולמס מסתכל כל שלוש-ארבע מכות אל השופט בתחנונים, שאולי יפסיק עם זה כבר, כי הוא לא מסוגל להרביץ יותר, אבל השופט לא רואה והולמס מלטף את האלוהים שלו עוד קצת והשדרנים מחפשים בכוח שאריות ממוחמד עלי הישן והטוב בתוך בובת הסמרטוטים הרועדת שעומדת וסופגת בלי לזוז וכל אותו הזמן הדוד וילו שוכב במיטה עם עיניים פתוחות ובוהה במנורת התקרה הלבנה בלי למצמץ.

אני יודע שהוא מקשיב סיבוב אחד ועוד סיבוב ואני מניח לו מגבת רטובה על המצח ועד שמגיע הרופא כבר עוברים שישה סיבובים ועלי ממשיך לעמוד במרכז הזירה עם הידיים למטה ולחטוף מכות. וברור שהולמס מרחם עליו, ועושה הכל על מנת שלא להפיל אותו ולקראת הסיבוב השביעי הגוף הגדול של הדוד וילו מתחיל לרעוד והוא מרגיש את הסוף, לי ברור שהוא מרגיש את הסוף, "אל תלך עכשיו, זה תיכף נגמר" הוא אומר לי כאילו שיש לי לאן ללכת וכבר נכנס הרופא ומושיב את הדוד מול הטלוויזיה ואחרי סדרת בדיקות פשוטות - א.ק.ג.-לחץ דם דופק, שלוקחות את הסיבוב השמיני והתשיעי הוא מבקש מהדוד וילו לעצום עין אחת ולהוביל את קצה האצבע שלו אל קצה האף ועלי עומד באמצע והולמס שוב ניגש לשופט ואחרי זה לפינה של עלי ומבקש שיפסיקו את ההתעללות הזאת ואני רואה את האצבע של הדוד וילו, כנועה, איטית, עושה סיבוב מעגלי ענק, את כל הדרך הארוכה והבלתי הגיונית לכיוון הפנים ונוחתת דווקא במרכז המצח והרופא מבקש ממנו שוב ושוב עלי חוטף קומבינציה שנוחתת קודם בצלעות ואחר כך בפנים ושוב בצלעות והאצבע של הדוד עושה את אותה קשת מעצבנת, בלתי סופית, ואני כל כך רוצה לעזור לו, להוליך אותה אל קצה האף אבל אני לא יכול ושוב היא נוחתת במצח, האצבע, ואני מבקש מהרופא שיפסיק עם הבדיקה הזאת כי הכל כבר ברור ואנג'לו דנדי, המאמן של עלי מאז אותו יום ארור שבו נולדתי חותך עכשיו אל מרכז הזירה ותופס את השופט בכל הכוח ביד וצועק עליו שיפסיק את הקרב ולארי הולמס לא מראה כל סימני שמחה, הוא רק מחבק את מוחמד עלי חזק ודמעות יורדות לו על הלחי הנפוחה שלו ודווקא הדוד וילו מחייך עכשיו בהקלה גדולה ומחבק אותי והוא כבר לא רועד יותר. הוא רגוע ושלם כמו האיש הזקן בטלוויזיה עם השיער הצבוע שחור והעיניים הענקיות שיודע שיותר הוא לא יצטרך לחטוף מכות עד יום מותו.

שש עשרה שנים מאוחר יותר עמד מוחמד עלי מול שני מיליארד צופי טלוויזיה וניסה נואשות להדליק את הלפיד של אולימפיאדת אטלנטה. ולמרות שקוטר האבוקה שלפניו היה שני מטרים והלפיד שבידו בער היטב, הגוף של עלי בגד בו שוב ושוב והוא נכשל בפעולה הכל כך פשוטה לכאורה. כל אותו הערב התבונן בו הדוד וילו מהשמיים וצחק.

רק אחרי שנים התברר שהדוד והאלוהים שלו חלו במחלת הפרקינסון באותו החודש ממש. הנשמות הטהורות ששמרו על מוחמד עלי זייפו את התעודות הרפואיות שלו ושלחו אותו אל הקרב האחרון בחייו כשהוא חולה אנוש, אחרי שמילאו לו את הגוף באל-דופה, התרופה שאמורה היתה לדחות את התפרצות המחלה. הדוד וילו סרב לקבל טיפול תרופתי שיאריך את חייו. הוא נפטר בשנתו על הגג בהדר הכרמל שנתיים בדיוק אחרי שחזרנו מווגאס. זה היה לילה בהיר ויפה ולמחרת היום חגגתי לבדי את יום השנה לקרב בזאיר.

מתוך "אלה החיים שהייתי רוצה לחיות", הוצאת "עם עובד"