ההצגה חייבת להימשך

במהלך הופעה בסן פרנסיסקו מצא עצמו גידי גוב עורך השוואות לא משמחות בין ישראל והגולה. "פתאום ראיתי איך אנשים חיים בעולם, בסוג כזה של נחת, ואיך אנחנו חיים בישראל, בבבהלה ופאניקה. הלחץ כאן שונה לגמרי", אומר גוב ועובר לדוגמאות. "סידורי הביטחון פה, למשל. הם קיימים, אבל הם לא חלק מהחיים. כשאתה רואה באמריקה את השלווה, את החיים האחרים, חוסר הפחד, העובדה שלא בודקים לך את התיק, אתה לא יכול שלא לקנא בשקט הזה. בישראל אתה רועד מכל פיצוץ, מכל בלון. נפעמתי, ואני מקווה ומייחל שנוכל להגיע למצב שנחיה באופן רגוע בארצנו.

"כרגע זה עולם אחר, אין מה לעשות. ההווי הזה של לצפות בחדשות כל יום, פיגועים מבוקר עד ערב, הרוגים, זה עולם אחר לחלוטין עבור מי שגר בארץ. זה לא במובן של אומץ, כי אם נמות אז נמות, אלא במובן של כל הווייתנו שונה לחלוטין. המקום האחרון שהתפוצץ היה 'מייקס פלייס'. מקום של מוזיקה, אהבה, שמחה, שלא לדבר על המאבטחים שנהרגים בכניסה לבנקים ולקניונים. המצב מטורף, זו התרגלות לחיים אחרים, לאומץ אחר, וזו גם עובדה שנכפתה עלינו. כשאני נתקל בישראלים פה, זה בפירוש שונה, הם לא חווים את זה. אני לא שופט אנשים, אבל ההוויה של לחיות בארץ ולומר לילד שלך, 'אל תיסע לפה או לשם ותשב קרוב לשירותים', היא הוויה אחרת לחלוטין. אני שמח על כל אדם שיוצא לו לחיות לפחות חלק מחייו מחוץ לישראל, למרות שאני חי את חיי בארץ ולא מתכונן לאופציה אחרת".

אתה מקבל בהופעות פה חיבוק גדול יותר?

"ממש לא. ההופעה הנוכחית היא אושר גדול והקהל בישראל מגיב לזה אפילו יותר חזק. נכון שההופעות מתקבלות בחיבוק גדול גם בקהילות היהודיות פה, גם כי הן לא משהו זמין ויומיומי עבור הקהל הישראלי באמריקה, אבל בארץ מגיבים בלא פחות התלהבות".

דני, גידי וחברים

סיבוב ההופעות האמריקאי של גידי גוב וחבריו, שכולל גיחה לניו יורק, מספק מנת נוסטלגיה ישראלית גדושה. בעידן של שיבה למקורות גידי גוב הוא מצרך לוהט בהרבה מאשר היה בתקופת הסרט "הלהקה". הסיבוב האמריקני יוצא לדרך תחת הכותרת "דני, גידי וחברים". לבד מסנדרסון, חברו הטוב ושותפו לעשייה המוזיקלית בלהקות כוורת, גזוז ודודה, יופיעו לצד גוב מזי כהן, אלון אוליארצ'יק ואפרים שמיר.

קשה להחליט מי בעצם מופיע כאן. האם מדובר בעוד אחד משלל האיחודים המחודשים לכוורת, שהתרחשו בעשור האחרון, או שאולי החברים רוצים להרים ביחד כוס גזוז? אחת לכמה שנים, מתאחדים חברי כוורת לסיבוב הופעות ענק בחסות אחד הבנקים, ומקץ שלושים הופעות וכמה מאות אלפי שקלים שבים חברי הלהקה, איש איש, לחיים הרגילים.

גוב מנסה לעשות קצת סדר בבלגן. "הסיבוב באמריקה הוא איחוד של חברים מגלגולים שונים. לשם שינוי, הדגש באירוע הזה יהיה דווקא על גזוז ולא על כוורת. למה אנחנו שבים ומתאחדים? זאת העבודה שלנו, קודם כל. אנחנו גם מאוד נהנים להופיע ביחד, אבל הבסיס הוא, כאמור, העבודה שלנו".

במילים אחרות, בגלל השיקול הכלכלי?

"זה לא מדויק שהאיחוד נובע משיקול כלכלי. המקצוע שלי ושל חברי הוא לשיר, וזה מה שאנחנו עושים. בסיבוב הספציפי הזה מדובר בהופעה שרצה כבר שנתיים בארץ".

אז למה סיבוב הופעות עם חברים ולא סיבוב אישי שלך, שלא זכינו לראות כבר שנים?

"אני מופיע גם לבד, אבל בהקשר של ההופעות המשותפות אין לי הסבר זולת העובדה שמדובר בהופעה שמשלבת שירים של גזוז ושירים אישיים של כל אחד. בשורה התחתונה זו קומבינציה של עבודה עם הנאה. הסיבובים האלה הם תענוג ענק, הם דומים לסיבובי ההופעות המקוריים של גזוז, רק בהבדל אחד: כל אחד צבר ותק מסוים ויש לזה הנאה אחרת, בוגרת יותר.

"אנחנו לא מעלים זכרונות מסיבובים של פעם, כי זה פעיל וקיים כל הזמן. אין בהופעה משהו חדש, לכן ההנאה של כל הסיבוב הזה הוא לנגן את האולדיז שלנו, הבשלות של השנים שעוברות, השמחה על הביחד והתענוג האטומי להיות עם כולם. אנחנו גם נמצאים בקשר רצוף כל הזמן, בגלל ההופעות וגם בגלל שאנחנו עובדים ביחד בשאר הזמן, כך שהקשר הזה, גם בין סיבובים, אינו ניתק".

אז למה שלא תשובו לפעילות סדירה, כמו משינה?

"לא. כשתיסלם התאחדו בקיץ הקודם זה היה דבר ענק. זו להקה נהדרת, עם שירים מצוינים, שעושה שמח מאוד. האיחוד של משינה זה דבר נהדר, כי משינה היא להקה מצוינת. אולי כשנהיה בני שישים או שבעים נחשוב על זה. גם הקומבינציה הנוכחית היא וריאציה מבלבלת, כי יש קצת מדודה, גזוז, קצת מכוורת, אבל לא ממש כוורת, אלא משהו ליד".

גל הנוסטלגיה עוזר לכם?

"נוסטלגיה סתמית היא בעייתית ולא מעניינת. בכל העולם מופיעים זמרים עם חומרים ישנים, אבל הם עושים זאת לצד להקות ואמנים חדשים. גם בארץ הנוסטלגיה לא מבטלת משהו חדש, היא תמיד היתה ברקע, רק שעכשיו קיבלה קצת יותר פוקוס, אולי כי זה הפתרון היהודי לבהלה. אבל זה לא רע בעיני, זאת שמחה גדולה להיזכר באהבות, בשורשים, וכל עוד אנשים נהנים, זה על הכיפאק".

ואם כבר מדברים על איחודים, האם אפשר להתחיל לטפח תקוות לגבי איחוד של כוכבי "זהו זה"?

"גם לא. במאה אחוז לא. אין בישראל את הכוח הכלכלי והנפשי שיצליח לאחד אותנו. מעבר לכך, כולנו בגרנו וחיים את חיינו. 'זהו זה', להבדיל מכוורת ומגזוז, הוא לא דבר בר-שחזור. היינו במצב רוח מסוים, היינו צעירים, הגבנו על כל דבר. במלחמת המפרץ היה שיא מסוים, אבל ההומור ומצב הרוח הם בני חלוף. היום יש 'זהו זהים' חדשים, כמו קיציס וטל פרידמן".

מון דאנס

בחינה מדוקדקת של ההצלחה רבת השנים של גוב מעלה סימן שאלה מסתורי. דיסק האולפן המקורי האחרון שלו, "אין עוד יום", יצא לפני 12 שנה. מאז גוב מתעסק, לפחות מבחינה מוזיקלית, בחידושים לשיריו ובקאברים לשירים של אחרים. ועדיין, שלא כמו שלמה ארצי, שמתח את סבלנות מעריציו במיחזור אינסופי ללהיטים של "תרקוד" ו"תחת שמי הים התיכון", גוב עדיין נהנה מאשראי גבוה ואלבומי הקאברים שלו נמכרו ברבבות. ההתנהלות הזאת לא ניתנת להסבר אחד זולת האפשרות שגוב באמת לא מתעסק בנסיונות ובתחזיות לקלוע לטעם של התקופה, אלא מקליט ומבצע חומרים שהוא אוהב.

בהתאמה, הוא שיחרר לאחרונה את "ריקוד ירח", דיסק הופעה חיה שהוקלט באולפן. גוב הריץ מופע שכולו גרסאות ג'אז לשיריו ולשירים של אחרים, ובתום סיבוב ממושך החליט להיכנס לאולפן ותיעד את ההתנסות המוזיקלית. אם לא היה מדובר בגידי גוב, מבכירי הזמר העברי, סביר להניח שאף חברת תקליטים לא היתה משקיעה במיזם ג'אז, שלא נהנה מעודף פופולריות בישראל. גם כך גוב לא נשמע מאוים מהאפשרות שיום אחד הקהל שלו יאבד את הסבלנות.

למה דווקא ג'ז?

"אני אוהב ג'ז באופן אישי ובדרך כלל זה מתקבל בקהל בשמחה. צריך לזכור שלא מדובר בג'ז של מועדונים, אלא בוואריאציה מוזיקלית אחרת ששנים אני עושה, והגיע הזמן לתעד".

היו היסוסים לפני שהקלטת שוב קאברים? אחרי הכל, הרבה שנים לא הוצאת חומר מקורי.

"לא ממש. מה שאני עושה זה סוג של הנאה שהיה שווה בעיני תיעוד, וזה הבסיס של כל האירוע. אני עושה דברים שאני אוהב לעשות ובינתיים זה מוכיח את עצמו. ההופעה, אגב, תעלה שוב בעקבות צאת הדיסק. אני לא מחליט להוציא דיסק לפי שיקולים של מכירה והצלחה, אלא על פי שיקולים של תיעוד ואהבת מוזיקה. אני מתייחס לכל החומרים בדיסק כאל חומרים חדשים לגמרי, שלא נעשו קודם לכן. יש גם שיר שכתב אביב גפן, שהוא חדש במובן של מה שאתה מתכוון אליו. אבל בעיקרון, אני לא מחפש את הלמה, אלא את מה שיש. עכשיו, בימים אלה, בעקבות התיאבון שהדיסק הזה עורר, אני עובד על חומרים חדשים. העניין הזה של קאברים קיים בכל העולם כבר שנים ואני חושב שזה רעיון נחמד".

איך הגעת ל"מון דאנס" של ואן מוריסון ולשירים האחרים באנגלית?

"תאמין לי, מהאזנה לשירים ברדיו תוך כדי נסיעה באוטו במשך שנים, כי בבית אני לא שומע מוזיקה. בעיקרון, חלק גדול מהשירים שאני מבצע מחדש הם שירים שגדלתי עליהם, הם חלק מהחיים המוזיקליים שלי".

מפת המוזיקה בישראל השתנתה מאוד מאז שהקלטת את "אין עוד יום". אתה מתחבר למוזיקה הישראלית העכשווית?

"מאוד. ההיפ הופ, למשל, זה דבר נהדר, וטוב מאוד שסוף סוף זה הגיע לארץ. היתה בעיה של עיברות ההיפ הופ, אבל יש את הדג נחש וסאבלימינל, שהן להקות נהדרות, שפתרו את הבעיה. בכלל, מוזיקה ושירים הם סוג של התבטאות שמשקפת את המצב של המדינה, ובשני המקרים האלה הדברים התחברו יפה. אני מאזין לכל מה שקורה בארץ ומאוד נהנה".

רק מוזיקאים ישראלים

הנונשלנטיות המפורסמת שהפכה לסימן ההיכר של גוב נקנתה, במובנים רבים, בזכות ההופעות שלו בטלוויזיה. אחרי הצלחת הענק של "זהו זה", עלה גוב על עגלת תוכניות הלייט נייט הפופולריות. חמש תוכניות לתוך העונה הראשונה בטלוויזיה היה ברור ש"לילה גוב" היא להיט. במבט לאחור, אין מתאים ממנו לנצח על תוכנית אירוח המשלבת קטעי הומור, מוזיקה וראיונות. גוב שלט היטב בראיונות הקלילים, ונמנע מלהיקלע למלחמות אגו עם זמרים שאירח בתוכנית ושאליהם הצטרף לפעמים לדואט

אחרי שביצעת שירים עם כל כך הרבה זמרים ישראליים, יש זמר בינלאומי שאתה חולם לשיר איתו?

"אני לא אוהב זרים בכלל, אז התשובה היא לא. מה לי ולבוב דילן? מה, הוא יבוא לעשות איתי חזרות? אני ישראלי, ויודע רק עברית, לא מעניין אותי לשיר בשפה זרה. אני יכול לשמוע אנשים מהעולם, אבל אין לי שאיפות. אם פרנק סינטרה היה חי הייתי שמח רק להגיד לו שלום, אפילו לא לשיר איתו".

"לילה גוב" ירדה בצער רב אחרי חמש עונות, אך גוב לא נעלם מן המסך. במשך שלוש עונות הוא השיג שיעורי רייטינג שלא היו מוכרים עד אז בערוץ 8, בזכות התוכנית "גידי גוב הולך לאכול". הקונספט היה מקסים בפשטותו: גוב, אחד הסמלים הבולטים ביותר של הישראליות, נסע בכל שבוע להתארח במטבחם של אנשים פשוטים מן היישוב, שטרחו ובישלו עבור. התוכנית ביקשה להתחקות ולחקור את השורשים הקולינריים כמצע להבנת התרבות הישראלית, וגוב הצליח להביא למסך הקטן את הקולות והניחוחות האמיתיים של עם ישראל באופן הכי פשוט וקולע.

הצלחת התוכנית תורגמה לספר שיצא לפני שבועות אחדים ונמכר היטב.

"'גידי גוב הולך לאכול' היתה שונה מ'לילה גוב' והדגימה את ההבדל בין טוק שואו קצת עתיק לבין מפגש עם אנשים שלא מתארחים בטלוויזיה", אומר גוב. "זו היתה חוויה מענגת עבורי. היות שאני לא טייל, לא נוסע או חוקר את נופי הארץ, יצא לי בתוכנית הזאת להכיר את רוב מדינת ישראל במובן הקולינרי והאישי. בהתחלה, כשפנו אלי מערוץ 8 עם הרעיון לתוכנית, זה נראה לי מוזר למדי, אבל אחרי שצילמנו את התוכנית הראשונה בוואדי ניסנס בחיפה, הבנתי שמדובר בהנאה גדולה. אנשים שמבשלים הם אנשים טובים. התוכנית עזרה לי להכיר את נפשי, את תאבוני ואת העבר שלי".

בשנה האחרונה החליט גוב לשוב לאירוח הטלוויזיוני, והעלה תוכנית חדשה תחת השם הלא יצירתי "לילה גוב 2". התוכנית סבלה מהיעדר קונספט אחיד, שודרה בהפסקות וקיבלה רייטינג נמוכים שלא הצדיקו את עלות הפקתה (60 אלף דולר לתוכנית). לפני שלושה חודשים הוחלט להוריד את התוכנית מהמסך. גוב הוא הראשון להודות בכישלון.

"אהבתי את חוויית 'לילה גוב 2' בחלקה. עלינו בקיץ ואז יצאנו להפסקה וחזרנו עם חתיכת עונה נוספת, שהיתה פחות טובה. זה מיצה את עצמו, מבחינתי לפחות, כי חציה השני של העונה היה מיותר".

המרגיע הלאומי

לא היססת להביע את דעותיך הפוליטיות בתוכניות.

"כשאומרים דעה פוליטית זה מאוד משונה, כאילו שאתה צריך לקחת צד שאתה מחליט עליו. באופן כללי, אני בעד שיהיה שלום ונחת ואין לי בעיה לומר את זה".

היית בין האמנים הבודדים שהתייצבו לצד יפה ירקוני בשיא העליהום עליה.

"זה לא היה בהקשר פוליטי. גם אם יפה ירקוני היתה ימנית, הייתי מתייצב לצדה. היה פה עניין של איגוד מקצועי, אמ"י, שתפקידו להגן על חבריו. במקרה של יפה, באותו זמן יצא איזה מן שצף קצף עליה מכיוון האיגוד, שהיא חברה בו. אמ"י היה צריך לחזק את ידיה ולהתייצב מאחוריה, אבל בגלל דעותיה ואולי בגלל גילה, היתה נטייה להתייחס לזה בביטול, וזאת היתה טעות גדולה. זה הרגיז אותי".

הפחיד אותך, העליהום הזה שאורב לפתחו של אמן שמביע דעות לא פופולריות?

"העליהום הזה היה מיותר לגמרי, מה גם שברמה הפוליטית המון אנשים אמרו את דעותיהם בכל מיני כיוונים ויפה פשוט אמרה את דעתה. אני איש מאוד לאומי ומאוד ישראלי, חי בארץ וכנראה שגם אסיים את חיי בישראל. אבל כשהלאומיות מתלהטת, זה מאוד לא בריא. אנחנו טובים, מצוינים, נהדרים והכל בסדר, אבל חשוב שכל אדם יוכל לומר את דעתו בכל נושא, גם בתקופה הרעה שעברנו. היום זה קצת שונה ויותר לגיטימי, ואריק שרון מדבר על סוף הכיבוש, אז כנראה שהגענו לימים טובים".

בסקרים שעורכים מעת לעת בנושא זהות ישראלית, שמך עולה בתדירות גבוהה כשאנשים מתבקשים להגדיר מיהו סמל הישראליות בעיניהם. אתה מרגיש כך?

"אני לא רואה את עצמי סמל. אני ישראלי. אני שמח על ההגדרה הזאת, של סמל, כי אני לא דתי, לא חילוני, לא בינוני ולא שום דבר שמקוטלג תחת כותרות, אבל אני לא חי לפי זה. ישראלי בשנים האחרונות זה משהו מאוד מיוחד. הוא מצליח לצאת שפוי מסיטואציות לא הגיוניות"

במלחמת המפרץ השנייה שובצת למסך של ערוץ 10 כאחד המרגיעים הלאומיים.

"האמת היא שציפינו שהמלחמה תימשך ותימשך כמו שקרה במלחמה הראשונה, שארכה מספר חודשים וכולם היו בבית. בערוץ 10 ביקשו שאכין תוכנית שתרגיע ותיקח בהומור את האירוע הזה, אבל המלחמה היתה מהירה ולא רצינית, לפחות מבחינתנו, בישראל. באופן כללי, זה מה שאני עושה, אני עובד בטלוויזיה, לא מתייחס לכל העניין כאל היותי סמל".

אחרי שכמעט כל מה שאתה נוגע בו הופך להצלחה גדולה, יש לך עדיין חשש מכישלון?

"טפו טפו, אני שמח, אבל זה לא שאני נוגע במשהו והוא מצליח. אני מקדיש המון זמן ומחשבה לכל מה שאני עושה, שופט, שוקל, וכנראה שמה שלא עשיתי נבע מהחלטה שזה לא מספיק טוב. אבל גם זה לא תמיד עובד, הנה, עכשיו סיימתי תוכנית טלוויזיה שלא היתה הצלחה גדולה. אני בעיקר מנסה לעשות דברים שאני מתחבר אליהם ונהנה מהם, עושה ומקווה לטוב".