יש עוד אלף כמוך, אני עוד מחכה לאביר שלי
מתי בדיוק הפסקנו להיות אבירים ונסיכות, והתחלנו להיות ציידים שוחרי מלחמה ונסיכות במנוסה? לא קל היום להיות סתם אביר – אתה צריך להיות מדויק, אסרטיבי, נאה, שומר על כושר ובעל שריון קטן מעל הלב
על ראש גבעה ירוקה, עומד סוס לבן. על גבו יושב - מי-אם-לא - האביר הנאה בעל שריון הפלטינה הבלתי מחליד לעולם. הוא משקיף על טירה, שנחה לה בתרדמתה מאחורי מחסום בלתי עביר של שרכי ורדים וקוצי שושנים. שם, במגדל השן, שצריחיו בעננים, לכודה נסיכה בשנת חלומות נצחית. בוא יבוא האביר ויבקיע את חומות השושנים, יפסח מעל השומרים הישנים, ינתץ את המנעול שעל דלתה ויעיר את שפתיה בנשיקה חלומית.
ומה היה קורה אילו נתקע בפקק תנועה, או שסוסו הלבן היה שובר רגל, ובמקום להגיע לטירה, היה מוצא עצמו מתאהב בבת של מפרזל הפרסות?
כנראה שהנסיכה שלנו היתה ישנה עוד מאה שנה…
מסתבר שהדיהן של אגדות, שנכתבו בתקופה שעוד היה אקטואלי לדבר על אבירים ונסיכות, מפעמים בנו עד היום. הנצחיות שבהן עדיין מזכירה לנו, במיוחד במצב של היום, שבמה שאנחנו מחפשים – אם זה אהבה, מגע חם, ליטוף, ואפילו משהו חטוף – יש לנו רצון למצוא משהו בתולי, שלא נגוע בתכונות הרווחות בשנות האלפיים.
לא קל היום להיות סתם אביר – אתה צריך להיות אביר מכוון מטרה. מדויק. אסרטיבי. בעל מידה רצויה של שרמנטיות ובטחון עצמי (אבל לא יותר מדי). נאה. שומר על כושר – ועדיף במכון כושר בעל שם, ולא סתם אחד ליד המכולת השכונתית. חשוב שתהיה לך דעה, ועדיף שלא תהיה פוליטית – אלא דעה מוצקה וברורה לגבי אופנה, הרגלי שתייה, בריאות אבל גם סמים קלים. חשוב שתדע לזהות בושם, שתדע להעריך את היין הנכון, את הז'רגון. חשוב שיהיה לך שיער, או שלא יהיה לך שיער בכלל. שתבין שבחורה מצפה לגמור היום, ולא לחכות למחר או מחרתיים. שתדע שמצד אחד הן משוחררות ולכל אחת יש את הרצון לבועה הפרטית שלה, ומצד שני הן זקוקות לחום, להבנה, לקצת קנאה, ואם אפשר למחמאה קטנה ולא שגרתית בבוקר.
הן מחכות שנגיע אבל שלא נמצמץ להן בצומת, כי שם זה לא ראוי. שלא נחמיא להן בחוף, כי שם זה הרי מרמז על הברור מעליו. שלא נגיד להן שהן נפלו מהירח, שהן צאצא של שושלת מלאכים, שהן הדבר היפה ביותר שראינו עד היום, שהן ההפך מבדיחה עצובה. הן מחכות שנגיע, אבל שבמבט שלנו לא יהיה זלזול, שבפניה לא תהייה תחושה, שכבר עשינו ואמרנו את המשפטים הללו עשרות פעמים, לעשרות בחורות. הן רוצות את הראשוניות! שברגע אחד נתון, שבשניה ואפילו בפחות מזה, תהיה להן את התחושה שאנחנו ממש מתכוונים לזה. באמת. בשיא התמימות. שבכל עוצמת אבירותינו, הכרזנו משפט שלא ניתן לסגת ממנו.
בסופו של דבר, אם נעצור רגע וננשום, נגיע למסקנה הפשוטה - שאין לנו שמץ של מושג עם מי אנחנו מתחילים (פרט להופעה החיצונית). ועדיין, למרות שגם להן אין שמץ של מושג מי מתחיל איתן, רוב הסיכויים שתזכה לקבל נפנוף אמיתי, בעל משמעות אחת, שאומרת דבר פשוט מאד – יש עוד אלף כמוך, אני עוד מחכה לאביר שלי.
וכמו בסיפור אבירים - שבו הכל מתרחש הפוך על הפוך - תגלה בבוקר למחרת, שצמח לך שריון קטן מעל הלב. והוא ימשיך לצמוח ולגדול עד שיכסה בבטחה את כל אזור בית החזה. וככל שתנסה ותשמע את הזלזול שבקול כנגדך, יתעבה השריון. וככל שתנסה ללמוד כביכול מטעויותך, ותאמר את משפטי הפתיחה בקול בטוח, ובתמורה תקבל גיחוך שאינו במקומו - במקום מידת נימוס קטנה וראויה - תגלה ביום בהיר אחד שהפכת את עצמך ללוחם ואת האישה שמולך למבצר. והנה, קיבלנו אנטיתזה לאביר – גבר הלבוש בשריון מסוקס ואפל, וחמוש בחופן ציניות בתוספת מרירות קטנה – כמו הרוזן דרקולה שהפך בין לילה, מאדם אנושי לערפד.
מתי בדיוק הפסקנו להיות אבירים ונסיכות, והתחלנו להיות ציידים שוחרי מלחמה ונסיכות במנוסה? ואולי על הכבוד מדובר? על הכבוד הבסיסי שלנו, שאבד במלחמה העקובה מעצב ואכזבות, בה גברים ונשים משחקים במשחקי שח-מט של הפסד מול רווח, בכוחניות אכזרית מזלזלת, הן מצד הגבר והן מצד האישה. הרי מוסד האבירות קם על כבוד, על נדר, על אמונה שאפשר לחיות בעולם טוב יותר. ואם האביר יוריד את קסדתו והנסיכה את ההינומה, תגלו אנשים בשר-ודם עם רגשות, רצונות ומאווים, ובעיקר תקווה למקום טוב יותר לחיות.
מישהי בפורום סינגלים, ששמה הוירטואלי הוא של נסיכת בת-לילית, אמרה שהשריון של הנסיך שלה הוא בעצם חולצה לבנה קרועה עם כתם, שנוצר מרוטב - זיכרון של סנביץ' עם עוף ומרגריטה אחת קפואה מהפגישה הראשונה עם האביר שלה, שהתחילה בשש בערב והסתיימה בארבע בבוקר…
אז לפני שאנחנו מבקשים להיות אבירים או נסיכות, כדאי שנהיה קודם בני-אדם, ושנדע שכדי להפוך אדם לבעל תואר – לא משנה אם זה גבר או אישה – צריך לתת לו קודם כל את הכבוד הבסיסי שכל אחד ראוי לו.
