הוא והיא

תמיד על גבי מחשב, בנסיעות רכבת, במשרד, בבית. מעולם לא עם עט, כזה שאת מחזיקה בידך הימנית, בזמן שהשמאלית, מבלי משים לב, מזמינה כוסית משקה נוספת. את יושבת בפינה הצדדית של הבאר, חלונות זכוכית עבים אינם מאפשרים לאור לחדור, כי אם רק לפתיתי אבק זעירים הנעים בחלל החדר באין מפריע. איש אינו מבחין בך – כך את רוצה – אוחזת כוס משקה ביד אחת, ובשניה מחזיקה עט כדורי, ממתינה לפרץ המשפטים שיבוא מקרבך. מתוכך. ואז הוא נכנס. חיכית לו.

צדודיתו אינו מושכת במיוחד, ולמרות זאת, את לא מסוגלת להוריד את מבטך ממנו. צפית בו שבוע שעבר, עת שנכנס לבאר בסנדלים. וגם שבועיים קודם לכן, לבוש בחולצת מנטה שהדגישה את גוון עורו הבהיר. למעשה, מאז שעברת לאחד הרחובות הסמוכים, לפני שנתיים, חיכית לו בבאר. ציפית לרגע בו תרימי מבטך, ותזהי את גוו האורך מולך, סוקר במבטיו הארוכים את יושבי המקום. מחפש אחריה.

ידעת שהוא לא מחפש אחריך, אלא אחר השניה. זו שהייתה רזה ממך, שזופה ממך, הרבה יותר ממך. ציפית לרגע בו מבטיהם ייפגשו – הבחור המסתורי ובחורת ה"יותר ממך" – ואזי המילים היו פורצות ממך, כאילו מתוך התקף אפילפסיה פואטי. מעולם לא שמעת את שמותיהם, או זיהית אותם ברחוב. המקום היחידי בו הזרים הללו התקיימו מבחינתך היה בפאב בפינת הרחובות הזו. הוא והיא ישובים, כמדי שבוע, ספונים באלמוניותם, נועצים מבטי תוכחה האחד בשניה. מזה שנתיים הוא והיא – השראתך.

מעולם לא הקדשת ולו רגע מזמנך לבדיקת מצב זוגיותך שלך, ואילו בפאב הזה, צופה מהצד בזרים מוחלטים, את כותבת וכותבת וכותבת אודותם. מעולם לא היית דרוכה יותר, כאשר התאחרה השעה ההיא באותו יום, והוא לא הגיע. הבחורה "שלו" ישבה כעת בקצה הרחוק של הבאר, והתבוננה כמוך במחוגי השעון. לא ידעת מה היא חשבה, אולם כשם שהיא תופפה בעצבנות באצבעותיה על גבי שולחן העץ הכהה, תופפת גם את, בקצב כמעט אחיד, על גבי ניירות הכתיבה שלך. 4 שעות קודם לכן היה פיגוע, 3 רחובות מכאן. נתת למחשבה הזו להסתובב בראשך, ובחרת להחניק את האפשרות האיומה בעוד אלכוהול, לא נותנת לה אוויר לנשום, פן יתברר כי מציאות היא. ואז בטרם עמדת לעזוב ביאוש את מקום מושבך, דף הנייר שלצידך ריק בפעם הראשונה מזה שנתיים, הוא נכנס.

לא הפסקת לחייך, גם כשהבחנת ב"בחורה שלו" קמה במהירות ממקום מושבה. לרגע זה עומד לקרות, חשבת. הם סוף סוף ידברו, יגעו זה בזו. לא עוד מבטים מהוססים. לא עוד ייסורים מבוקרים. ובטרם הספקת לכתוב אות אחת, הבחנת בה חולפת על פניו, מותירה חיוך מריר בשפתיו. הוא יצא אחריה. מרוב מהירות כמעט והפלת את כוס המשקה. סליחה, מלמלת בקול מלא חרטה, השארת טיפ נדיב ודלקת אחריהם. למה אני עושה את זה, בטח חשבת תוך כדי צעידה מהירה לכיוון הרחוב הפונה מערבה. הם לא פסעו זה לצד זו, כי אם במרחקים. לא מרשים לעצמם להתקרב. הוא צעד ברחוב המקביל לה, ואת עקבת אחריהם בזהירות, בוחנת כל צעד.

קשה לך להחליט במי את מאוהבת יותר. בו או בה. זה הסוד שאת מחזיקה מזה שנתיים. אבל למרות הכל, המשכת להופיע בפינה הקבועה שלך בפאב. עם אותה עט ואותו אלכוהול במחיר מופקע, צפית בשניהם מחליפים מבטים, לעולם לא מעיזים לשנות משהו מהריטואל הזה, דבקים בעקשנותם, מתבוססים בבדידותם המרוחקת והזהה. הם זרים אחד לשני, הסברת לעצמך, כשם שאת זרה להם. כשם שהאהבה זרה להם. כתבת דפים על דפים, רק מתוך התבוננות מילאת עשרות של שורות. מילים ליריות, תיאוריות, עשירות מילים נשגבות אשר מחציתן לא ידעת שקיימות בתוכך.

כתבת ולא הפסקת לכתוב, ישובה בפינה ההיא בבאר ההוא. צופה במרחק שנפער בינו לבינה. שותפה לכאבם, מבינה את זרותם, חיה את ההחמצה שהיא פרי עמלם. עתה, תוך כדי מעקב, את עוצרת בפתאומיות. מרגישה את המערבולת בתוכך מאיימת להטביע כל חלקה טובה. מבחינה בתמרור "אין מוצא". מתקשה לנשום, את מוצאת מפלט בהישענות על קיר מאובק, מכוסה כרזות פוליטיות, קיר שראה ימים טובים יותר בחייו. את מנסה לאזן את עמידתך, להסדיר את דפיקות הלב המואצות, אך ללא הצלחה. סחרחורת מייאשת גורמת לך לאבד אותם לנצח, הוא והיא ממשיכים לצעוד זה מול זו, לא מודעים לקיומך הודאי, זה שמנסה לאושש עצמו בהישענות על קיר מאובק, מכוסה כרזות פוליטיות, כזה שראה ימים טובים יותר בחייו.

את לא מבינה מדוע נתקפת חולשה פתאומית שכזו. את מתיישבת על המדרכה המלוכלכת, נותנת לכל דבר שידעת מעולם על חייך לשקוע בחזרה להכרתך. נראה כאילו שכחת את שמך לרגע. את לא יודעת מיהם, את אומרת בלא קול, כשם שמעולם לא ידעת מי את. אבל הוא והיא ממלאים את עולמך. את מרגישה מרומה, כאילו כולכם חלק מסיפור שאיש לא טרח לעדכנכם עליו. סיפור שלעולם לא יזכה לקתרזיס, ואולי דווקא בשל כך, לעולם לא יראה אור. את והם תיפגשו לעד בסופי מעגלים, לעולם לא נוגעים זה בזה. חסרי יכולת לשנות את גורלכם, הסיפור ימשיך אתכם עד אינסוף.

עכשיו את סוף סוף מבינה. הסיפור הזה יספר את חייכם הפשוטים, המוגבלים, נטולי החדווה וחסרי החן, עד אשר תיגמר הדיו בעט, ייגמרו גם הדפים המצהיבים. זהו סיפור על החמצה, שנולד חסר זהות, וייעלם בדיוק באותה צורה בה הגיח. הוא והיא החלו אותו, עד שעבר אלייך, וכעת הוא יסתיים באחת על ידי זו שכותבת אותו. אני.