למה קיבלה אתי אלון 17 שנות מאסר?

בשבוע שעבר הגיעה לסיומה פרשת הבנק למסחר, שהרעישה את המדינה במשך חודשים ארוכים. אתי אלון, הפקידה שהצליחה לגנוב 254 מיליון שקל ולמוטט את הבנק בו עבדה, נשפטה בבית המשפט המחוזי ל-17 שנות מאסר.

אלון, כצפוי, התמוטטה בבכי וצעקות ונגררה מבית המשפט בזרועות בעלה ההמום, מוקפת במשפחתה מוכת ההלם. אלא שגם בציבור הישראלי היו לא מעט שהרימו גבה: האם לא החמירה השופטת עדנה קפלן-הגלר עם המועלת המפורסמת?

העונש שנגזר על אלון הוא אחד החמורים ביותר שהוטלו אי פעם בישראל על עבירות כלכליות והונאה כספית. מדוע זכתה דווקא היא לעונש כבד כל-כך?

עונשים קלים בהרבה לבכירים

אין עוררין על כך שאתי אלון הרסה את חייהם של אנשים רבים וראויה לעונש חמור. עם זאת, פרשת הבנק למסחר אינה הפרשה הפיננסית הפלילית הראשונה בישראל, ונדמה כי בעוד שעם אתי אלון הוחמר הדין במידה רבה - אחרים, בכירים ממנה, זכו לעונשים קלים יותר בבתי המשפט.

עונשים בהיקף שקיבלה אלון שמורים בדרך כלל לעבירות של אונס אכזרי או הריגה. אם על עבירות של אלימות נוראה גוזרים פחות, אין סיבה שעל עבירות כלכליות יינתנו עונשים גבוהים יותר. "אני חושש מהגזמות של ענישה", מציין עו"ד אמנון זכרוני.

עו"ד יהושע רזניק, בא כוחה של אתי אלון, טוען כי עבירות גניבה - חמורות ככל שיהיו - לא עומדות באותה קטגוריה של עבירות מין, שפוגעות בנפש האדם. "בית משפט גזר על אלון את אותה ענישה שגוזרים על אנשים שעוברים עבירות מין קשות או בגידה במדינה. העונש הזה מגלם אכזריות רבה. אני מצפה משופט שתהיה לו מחשבה קרה, אבל גם שתהיה לו חמלה".

לעומתו מציע פרופ' רון שפירא, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, לא לזלזל בעבירות כספיות. "כסף זה דבר חשוב", הוא מציין, הוא קונה חיי אדם ובריאות, ולפעמים גם מעט אושר. ב-250 מיליון שקל יכולנו להפוך הרבה מאוד אנשים למאושרים, או להוסיף מסלול נוסף בכביש עמוס, שנהרגים בו אנשים מדי יום. מצד שני, נכון שבעבירות רכוש אין פגיעה ישירה באישיותו של קורבן.

אתי אלון היא לא הראשונה שהפילה בנק בישראל. זכות הראשונים שמורה ליהושע בן-ציון, ששימש כמנכ"ל בנק ארץ-ישראל-בריטניה בשנות ה-70. בן-ציון העביר 40 מיליון דולר מנכסי הבנק לידי חברות שבשליטת משפחתו, גרם להתמוטטות הבנק ונידון ל-12 שנות מאסר. אחרי פחות משלוש שנים שוחרר מסיבות בריאותיות.

עד לגזר הדין של אתי אלון, החזיקו אריה גולדין ומיכאל צור בשיא של תקופת המאסר בשל עבירות כלכליות. מיכאל צור, שכיהן כמנכ"ל החברה לישראל, יו"ר דירקטוריון צים ומנכ"ל משרד המסחר והתעשייה, נידון בשנת 1975 ל-15 שנות מאסר (מתוכן ריצה 6.5 שנים בלבד), לאחר שהורשע בעבירות מרמה, בגניבה ובשוחד. צור שוחרר לאחר שהופחת שליש מעונשו ובעקבות החלטת נשיא המדינה לקצר את עונשו. משקל רב להחלטה לשחררו ניתן לפנייתם של חברי כנסת, משפטנים ואנשי ציבור, שביקשו מנשיא המדינה דאז לעשות עמו חסד.

הפרשה, הידועה כפרשת גולדין, התפוצצה בתחילת שנת 1990. גולדין, שהיה ידוע עד אז כאחד המוחות הפיננסיים הצעירים והמבריקים בישראל, שימש כבר בגיל 32 כמנכ"ל חברת כלל-אינווסטמנט, עד שנחשד בגניבת מיליוני שקלים מהחברה ומלקוחותיה.

הפרשה החלה כאשר אחד מלקוחות החברה גילה בבדיקה מקרית כי יתרת החשבון שלו עומדת על אפס במקום על 4 מיליון דולר שהיו אמורים להימצא בחשבון, לטענתו. אחרי חקירה ומשפט הורשע גולדין במעילה של למעלה מ-25 מיליון שקל, ובית המשפט גזר עליו 8 שנות מאסר. שנים ספורות לאחר ששוחרר מהכלא הורשע גולדין בעבירות נוספות של זיוף ומרמה, וכעת הוא מרצה עונש מצטבר של 17 שנה.

גם יוסף טופול, לשעבר החשב של חברת אמות השקעות, הורשע בשנת 1997 במסגרת עסקת טיעון בגניבה ומעילה של כ-10 מיליון שקל מהחברה, ונידון ל-12 שנות מאסר בפועל. על תא"ל לשעבר רמי דותן, שהיה ראש להק ציוד בחיל האוויר, נגזרו ב-1991 13 שנות מאסר בגין עבירות של שוחד ומרמה. השלל שגרף במהלך השנים הסתכם בכ-12 מיליון דולר.

לכאורה ניתן לומר, כי גם מועלים אחרים קיבלו עונשי מאסר כבדים - אם כי פחותים משל אלון. עם זאת, כשמשווים את פרשת הבנק למסחר לפרשיות פיננסיות ענקיות אחרות, עולות תמיהות לא מועטות לגבי קנה המידה לפיו נקבע עונשה של אלון.

כדוגמה ניתן לקחת את פרשת בנק צפון-אמריקה, אחת המעילות הגדולות בתולדות המדינה: הבנק קרס בשנת 1985 כתוצאה ממרמה ומתן אשראי בסכומים אדירים לחברות קש למיניהן, ללא בטחונות. בנק ישראל נאלץ להיכנס לנעלי ההנהלה והזרים, על-פי הערכות, עשרות מיליוני שקלים להצלת בעלי הפיקדונות.

יהושע הלפרין, שהיה יו"ר דירקטוריון הבנק, הורשע במרמה, מסירת דיווחי שקר וגניבה של 10 מיליון דולר. הוא נידון לשבע שנות מאסר, ולאחר ארבע שנים שוחרר. "לדידו של יהושע הלפרין, הבנק היה עסק בבעלותו שלו ושל שותפיו", נכתב בפסק הדין, "אם נצרך לכסף - לקח אותו מהבנק".

משה שטרן, שניהל את סניף ירושלים בבנק, הורשע במסגרת עסקת טיעון בגניבת 15 מיליון דולר, ונגזרו עליו שבע שנות מאסר. הדסה מונסה, מנכ"ל הבנק, נידונה במסגרת עסקת טיעון לחמש שנות מאסר על עבירות של מרמה ודיווחים כוזבים (ביהמ"ש ציין כי לא נטלה דבר לכיסה), והשתחררה מהכלא לאחר שלוש שנים וחודשיים.

אבל המשבר הפיננסי הגדול ביותר בתולדות המדינה שייך ללא עוררין לפרשת ויסות מניות הבנקים בשנת 1983. ההתמוטטות הוגדרה כפגיעה הכלכלית הקשה ביותר בתולדות המשק הישראלי: במשך שנים נהגו הבנקים לווסת את שערי המניות שלהם בבורסה באמצעות חברות קש, שהזרימו עבורם ביקושים בעת הצורך, כך ששערי מניות הבנקים היו דרך קבע מנופחות באופן דרמטי. בשלב מסוים קרסה השיטה, וכדי למנוע מפולת נוראית נאלצה הממשלה לקנות מהציבור את מניות הבנקים ולהפוך לבעל הבית של ארבעת הבנקים הגדולים במדינה. הנזק שנגרם למשלם המסים נאמד בכ-7 מיליארד שקל.

בשנת 1990 הוגש כתב אישום כנגד 22 נאשמים - בנקאים, מנהלים בכירים ורואי חשבון - על חלקם בוויסות מניות הבנקים, שהסתיים במפולת שעריהן בשנת 83'. בית המשפט המחוזי גזר על חלק מהבנקאים שהיו מעורבים בוויסות המניות עונשי מאסר בפועל וקנסות גבוהים, אך מי שציפה לראות את הצמרת הבנקאית של מדינת ישראל נכנסת לכלא התבדה: בית המשפט העליון ביטל את עונשי המאסר בפועל, והבכירים המורשעים לא נדרשו אפילו לעבודות שירות. גזר הדין שהוטל עליהם היה מאסר על תנאי ותשלום קנסות.

כסף זה קודש הקודשים

אין ספק שעל כל עבירה פיננסית להישקל לגופה, ופרשת הבנק למסחר שונה במובנים רבים מפרשיות אחרות שהוזכרו כאן. עם זאת נשאלת השאלה: מדוע זכתה דווקא היא לעונש כבד כל-כך? מה גרם למערכת המשפט להחמיר כל-כך דווקא איתה? אחד הגורמים העיקריים הוא העובדה כי מדובר בהיקפים כספיים גדולים יותר מהגניבות ופרשות התרמית שנחשפו עד היום. "ומה יהיה במקרה של גניבת מיליארד שקל"?, מקשה פרופ' אהרון נמדר, מרצה במכללת נתניה ובאוניברסיטת בר-אילן, "יוציאו להורג"?

"הכלל הוא, אם ניתן לנסח באופן כללי, שככל שמידת הפגיעה (ובעבירות גניבה: שווי הרכוש הנגנב) רבה יותר - הענישה חמורה יותר, אם כי לא ביחס ישר. אם על גניבת פרוטה נענשים ביום מאסר - על גניבת מאה מקבלים עונש חמור יותר, אך לא פי מאה", מציין פרופ' שפירא, "יש כנראה גבול מסוים שלא ניתן לעבור אותו בעבירות רכוש, יהיה היקף הגניבה אשר יהיה. פסק הדין של אלון מתקרב כנראה לגבול הזה".

עו"ד מנחם רובינשטיין משוכנע שחומרת עונשה של אלון נגזרת מאופייה הכספי של העבירה. "גזר הדין בפרשת הבנק למסחר נתן ביטוי לפחד מסווה שבכסף אסור לגעת. זהו קודש הקודשים של האינדיבידואל במדינה הזו", הוא מסביר, "כל אחד נחרד מהמחשבה שמישהו עלול להכניס יד לחסכונות שלו. כשמישהו גונב מחברה או מהמדינה זה פחות מציק, אבל כשגונבים מחשבונות בנק - זה מטריד כל אחד, גם את בית המשפט".

גם עו"ד יעקב וינרוט מסכים כי היחס לכסף הולך ונעשה משמעותי יותר. "הכלכלה הופכת להיות השפה השלטת במערב, ותיגזר ממנה תופעה מוגברת של ענישה בעבירות כלכליות", הוא מציין, "החברה מבינה שאדם שאנס ורצח הוא ביסודו פסיכופט, ואילו עבריין כלכלי נתפס כאדם מן היישוב, שעשה את שעשה מתוך שיקולים קרים של רווח והפסד. התמונה הפשטנית הזאת פוגעת בעבריינים של צווארון לבן".

גורם נוסף שהשפיע על הענישה הוא העובדה כי מדובר באירוע שלקורבנותיו היו פנים - לקוחות הבנקים. לא מדובר בעוד מעילה או תרמית נגד בנק או נגד המדינה, בה קשה להזדהות עם הקורבנות. בפרשת הבנק למסחר מצאו עצמם עשרות לקוחות ללא כל אפשרות להתקיים. חלקם הזדקקו לטיפול פסיכיאטרי בעקבות הטראומה, וכולם סבלו מהעיכוב הניכר בהחזרי הכספים, בעקבות בדיקות שערכו המנהלים המיוחדים של הבנק. זעקת הלקוחות נשמעה בתקשורת מדי יום, ותוצאות מעשיה של אתי אלון הובהרו לציבור בדרך קורעת לב.

ולמרות זאת, גם בפרשיות אחרות היו נפגעים. הנזק שנגרם לציבור בפרשת ויסות המניות נאמד ב-7 מיליארד שקל. גם במקרה זה היו קורבנות ספציפיים, שרבים מהם איבדו את כל רכושם. בית משפט המחוזי בירושלים אפילו קבע בפסק הדין הראשון כי צמרת הבנקאות הישראלית עסקה ביודעין בפעילות כלכלית הרפתקנית והרסנית.

נקודה נוספת לחובתה של אלון היא הנזק שגרמה למערכת הבנקאית. גזר הדין של השופטת קפלן נתן ביטוי חריף לעובדה שלא בכל יום מתמוטט בנק בישראל, שמערער את יסודות המערכת וגורם לפגיעה אנושה באמון הציבור בבנקים.

אלא שפגיעה כזו נגרמה גם, ללא ספק, בפרשת קריסת בנק ארץ-ישראל-בריטניה, שנסגר בגלל מעלליו של יהושע בן-ציון. והאם אמון הציבור בבנקים לא התרסק בפרשת קריסת המניות ב-1983, או במעילה של בנק צפון אמריקה ? מדוע אמון הציבור בבנקים בשנת 2003 מקודש יותר מהאמון שרחש הציבור לבנקים בשנות ה-70 או ה-80?

אלא שאלון, כמו האופנובנק, גרמה יותר מסתם נזק למערכת הפיננסית בישראל: היא הצליחה להביך את המנגנון המפקח, את אלה שהיו אמורים לדאוג כי מקרי מעילות מסוג זה לא יוכלו להתרחש. לדברי פרופ' נמדר, "עונשה החמור של אלון נגזר במידה מסוימת מהעובדה שחשפה את ערוותו של המנגנון המוסדי, זה שכולם חשבו שאי אפשר לחדור אותו. הקטנה הזו הצליחה להראות שהפיקוח על הבנקים ומנהלים בכירים לא פעלו כמו שצריך. כשאתה מעמיד גופים כאלה במבוכה, יש מנגנון של נקמה".

ד"ר דני גימשי, ראש החטיבה לקרימינולוגיה במכללה למינהל (המסלול האקדמי) בראשל"צ, חושב כי אתי אלון דווקא זכתה למשפט הוגן - אבל השאלה הגדולה היא האם ייעשה צדק גם עם האנשים האחראים על הבנק למסחר. "לקוחות הבנק האמינו בבנק והפקידו בו את מיטב כספם, הוא אומר, הנהלת הבנק, הדירקטורים, הפיקוח הפנימי והמפקח על הבנקים - כל אלו נושאים באחריות לתפקודו התקין של הבנק, ונוצר הרושם כי הם התרשלו ופגעו באמון ציבור המפקידים. אם הם לא יובאו למשפט צדק - הרי שלא היה כאן משפט צדק".

האסון של אתי הוא המוחצנות

לדברי פרופ' שפירא, הבעיה היא לא בפסק הדין של אתי אלון, אלא בגישתם של בתי המשפט בעבירות דומות. "לדעתי, בתי המשפט אינם מתחשבים מספיק בשיקולים מקצועיים וענייניים בכל הנוגע לענישה, אלא מבססים אותה אך ורק על אווירה ציבורית ותחושות רווחות בציבור. בעבירות צווארון לבן מתוקשרות, בעבירות מין ובעבירות המגרות את דמיון הציבור, התופעה הזו חמורה במיוחד".

"האסון של אתי אלון זה המוחצנות", מסכים פרופ' יורם שחר מהמרכז הבינתחומי הרצליה, ולשעבר ראש המכון לקרימינולוגיה ומשפט פלילי באוניברסיטת תל-אביב, "המקרה שלה הצליח לרתק המונים, כמו במקרה של האופנובנק. למי שהספיק לנסוע, בשנת 1990 שיגע בחור בשם רוני ליבוביץ' את המדינה כשהצליח לשדוד בנק אחר בנק כשהוא רכוב על אופנוע. האופנובנק הצית סביבו סערה ציבורית של ממש, שעלתה לו בבית המשפט ב-20 שנות מאסר. הסכום ששדד ליבוביץ' הסתכם בכ-340 אלף שקל".

לפני 5 שנים שוחרר ליבוביץ' מהכלא, לאחר שעונשו קוצר ל-8 שנים בעקבות ערעור לבית המשפט העליון, חנינה מהנשיא והפחתת שליש על התנהגות טובה. פרופ' שחר חוזה שגם אתי אלון לא תרצה את כל 17 שנות המאסר בכלא, בתנאי שתחדול להיות אייטם תקשורתי לוהט. "אם משפחתה תמשיך לככב בכותרות, אתי תחזור למודעות הציבור ויהיה קשה לשחרר אותה. צריך לתת זמן לציבור לראות אותה גם כבן אדם", הוא מציין.

לדברי פרופ' שחר, יש קו משותף בין אתי אלון לרוני ליבוביץ'. "פתאום קם אדם מהיישוב ועושה פעולה חמורה. במקרה כזה, תגובת המערכת והציבור אלימה, כי זה קרוב לכל אחד מאיתנו". גם עו"ד אמנון זכרוני מסכים כי פרשת אתי אלון הסעירה את הציבור וגרמה לבית המשפט רצון להעביר מסר באמצעות הענישה, אך גם מסר זה, לדבריו, חובה שיהיה מאוזן.

עו"ד מנחם רובינשטיין, המתמחה בתחום הפלילי וייצג בעבר את אריה גולדין, שהורשע בגניבת מיליוני שקלים, טוען כי אחת הסיבות לעונש החמור היא כי בפרשה מעורבים אנשים לא נחמדים מהשוק האפור. "הסיפור של אתי אלון, שרוקנה בנק ונתנה את הכסף לאחיה להימורים, הוא לא סיפור סוחט דמעות. הוא לא זוכה באהדה של מי ששומע אותו".

האם ייתכן שהעובדה כי אתי אלון לא השתייכה למעגל החברתי הנכון פעלה לרעתה? "יש שכבות מסוימות בחברה הישראלית, שהאנשים הנמנים עליהן זכו עד כה להקלות ולעונשים פחותים עבור עבירות צווארון לבן", מסכים רובינשטיין, "אם נסתכל על הרקע של אתי אלון, נראה שהיא לא מצהלה. מה שקרה כאן הוא שלפתע התפרצה לבית המשפט דמות לא שייכת, לא מבית ספרנו, שקשורה לשוק האפור ולא הגיעה מהחוגים המכובדים. היה בזה בכדי לתרום לרמת הענישה שלה. עם זאת, זה לא מקהה את הדבר המכוער שהיא עשתה".

פרופ' שפירא דווקא חושב שמעמדה החברתי של אלון לא השפיע על העונש. "אינני סבור כי אתי אלון שילמה מחיר מיוחד משום שהיא אישה שמחוץ למעגלי העוצמה הכלכלית-חברתית", הוא אומר.

עונש שמתאים לעבריינית מעולם תחתון

בית המשפט לא נתן משקל רב, אם בכלל, לנסיבותיה האישיות של הנאשמת בפרשת הבנק למסחר. במהלך הטיעונים לעונש הציג עוד יהושע רזניק, בא כוח אתי אלון, חוות דעת פסיכולוגית על מרשתו, שהציגה הסבר מקצועי לרקע בו צמחה האישה שגנבה 250 מיליון שקל מהבנק ומוטטה אותו. בדו"ח הפסיכולוגי נקבע כי אתי אלון חונכה בבית פטריארכלי מובהק, שבו אחיה עופר מקסימוב היה הנסיך הבלתי-מעורער. על-פי הדו"ח, אלון סגדה לאחיה ונטתה מאז ומעולם לבטל עצמה מול רצונותיו.

אביה של אלון, אביגדור מקסימוב, חשף לאחרונה בבית המשפט את מערכת היחסים בתוך המשפחה: "אתי ידעה תמיד שהיא צריכה לשמוע בקולו של עופר. זה החינוך שהיא קיבלה אצלי בבית. היא ראתה שקודם כל זה עופר. אצלנו, לגברים יש מעמד גבוה יותר מאשר לנשים. עופר היה אצלי ראשון". בהמשך פרץ האב בבכי וביקש מבית המשפט להתחשב באלון, שאחיה אילץ אותה, לדבריו, לעשות את שעשתה. "זה לא היה מרצונה", מירר מקסימוב בבכי, "לא מרצונה היא הפסידה את כל החיים שלה".

השופטת קפלן מתחה ביקורת על חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה בעניין אתי אלון, וערערה על הקביעה כי מדובר באיבוד שליטה של הנתבעת. השופטת הדגישה כי אלון זייפה מסמכים גם ברגע האחרון, והספיקה לגנוב מהבנק - גם לאחר שכבר הבינה כי נתפסה - סכום של 70 אלף שקל למימון שירותי סניגור. השופטת הגדירה את הערכים על פיהם פעלה אלון - למען הצלת אחיה - ערכים מעוותים, וקבעה כי לא פעלה תחת איומים ולא תחת מצב רגשי שנבע מחוסר שליטה. "לאלון הייתה אפשרות לבחור, והיא בחרה ברע ולקחה הימור במודע", קבעה השופטת.

לדברי ד"ר רות קנאי מאוניברסיטת בר-אילן, השופטת הקשיחה את לבה כלפי ההיסטוריה המשפחתית של אלון ושמה את הדגש על הקורבנות והצד המשפחתי שלהם. "אבל יש פה עוד משהו", היא מציינת, "יש כאן חוסר רצון להיכנס לפן האישי של הנאשמת. זה נובע מכך שבית משפט רוצה לומר שהערכים של משפחת אלון - עושים הכל למען המשפחה - לא מקובלים על בית המשפט".

לדברי ד"ר גימשי, לא ניתן לקבל השפעות חברתיות ותרבותיות כגורמים להקלה בעונש. רזניק לא מסכים. לדבריו, השופטת לא שקלה את נושא מערכת היחסים המשפחתית הסבוכה של אלון ולא נתנה לה ביטוי, שלא בצדק. "הייתי מצפה מבית משפט לפחות לחשוב על זה. הרי אם אתי מעדיפה את טובתו של אחיה עופר על פני ילדיה, זה מראה משהו על סולם העדיפות שלה, לא"?

ד"ר יובל קרניאל ממשרד שיבולת, ישראלי, רוברט חושב שעונשה החמור של אלון נגזר בעיקר מהעובדה שהשופטים לא התייחסו אליה כאל עבריינית צווארון לבן קלאסית, אלא כאל עבריינית רגילה. "אחיה של אתי אלון הוא עבריין והקשר שלה לעבריינות ישיר. היא ומשפחתה באים ממעמד נמוך, ואין הזדהות מטעם השופטים עם עבריין כזה. זה לא עבריין צווארון לבן קלאסי מהאליטה. כל הקשר של הפרשה הוביל לעולם התחתון. זה גרם לבית המשפט להתייחס אליה כאל עבריינית רגילה ולתת לה עונשים שמתאימים לעולם תחתון. עם זאת, אני מדגיש כי העונש אינו מוגזם בעיני".

גם עו"ד גיא רוטקופף, מרצה במכללה למנהל, טוען כי במקרה של אלון אין לבצע השוואה לעבירות כלכליות אחרות. "העובדה שהכסף תועל במשך תקופה ארוכה לשוק האפור ולקזינו, ושהעבירות בוצעו באופן שיטתי כנגד קורבנות ספציפיים בעלי פנים ושמות, הן שגרמו לבית המשפט להחליט כפי שהחליט".

17 שנה לא מרתיעות יותר מ-10

שתי הצדקות מרכזיות עשויות להסביר את העונש שהוטל על אתי אלון: הרתעה וגמול. השופטת קפלן אף התייחסה לכך בגזר הדין: ראויה גם ראויה הנאשמת לעונש כבד. עונש שיבטא את ענישתה כגמולה על עבירות ומעשים שאין דומים להם בהיקפם, במישכם ובתוצאותיהם.

האם ניתן להסביר עונש חמור כל-כך בנימוק של הרתעה? פרופ' לסלי סבה מאוניברסיטת ירושלים, המתמחה בחקר הענישה, טוען שלא. "לדעתי, העונש שהוטל על אתי אלון חמור מדי, בעיקר נוכח תנאי הכליאה בארץ. אני לא מאמין בענישה חמורה ובעונשי מאסר ממושכים".

גם פרופ' שפירא סבור כי לא ניתן להסביר עונש חמור כל-כך באפקט ההרתעה. "כל המחקרים האמפיריים מראים, כי ציפייה לעונש של 17 שנים אינה מרתיעה באופן משמעותי יותר מציפייה לעונש של עשר שנים, למשל, או אפילו שש או שבע שנים. שאלת ההרתעה, עם כל הכבוד לבתי המשפט שלנו, איננה עניין להשערות בעלמא, אלא לעובדות מחקריות.

"קיימים מחקרים זמינים כאלה, אבל בתי המשפט, משום מה, אינם קוראים אותם, או לפחות אינם משתמשים בהם. צריך להבין, כי אם אדם נשלח לכלא ל-17 שנה, וניתן להשיג תוצאה דומה, מבחינת ההרתעה, באמצעות עונש של עשר שנים, אז זאת פגיעה חמורה באינטרסים הציבוריים, מעבר לפגיעה המיותרת בעבריין עצמו".

לדברי שפירא, יום בכלא עולה למדינת ישראל יותר מיום במלון יקר, מאחר שהאורחים מקבלים שירותים רבים יותר. "במחיר של שבע שנות מאסר מיותרות לעבריין אחד, ניתן לממן צוות חוקרים קבוע שישב ביאח"ה בכל אותן שבע שנים. כל המחקרים האמפיריים המתפרסמים בעניין זה מראים כי צוות כזה היה משיג הרבה יותר הרתעה מאשר המסר הסמלי שבפסק דין של 17 שנות מאסר".

באשר למונח הגמול, שעשוי להסביר את ההצדקה לעונש, טוען שפירא כי זהו מונח עמום, המהווה מדריך רע מאוד לקביעת מידת העונש. "מה כבר אפשר להגיד על גמול, חוץ מזה שראוי להשיב לרשע כגמולו? מה זה אומר, גמול? מי אומר ש-17 שנה מהוות גמול ושנתיים לא מהוות גמול? בהקשר הזה, גמול הוא בעיני סיסמה ריקה מתוכן, או מסווה לרגשות נקם פופולריים".

עם זאת, ניתן להניח כי אם מקרה אתי אלון היה מתרחש בארה"ב, הנתבעת הייתה צפויה לעונש כבד אף יותר מהעונש שקיבלה בישראל. לדברי פרופ' קנת מן, לשעבר הסנגור הציבורי הראשי, בארה"ב חייבים כיום שופטים לגזור את הדין לפי הנחיות המותאמות לשיטת ניקוד מחייבת. במקרה של גניבה מבנק, כשסכום הגניבה הוא מעל 50 מיליון דולר, מספר הקורבנות עומד על יותר מ-50 ומעורבת מדינה זרה, מספר הנקודות הוא 38, ועל-פי ההנחיות הפדרליות, בית משפט יכול להטיל בין 17 ל-25 שנות מאסר.

בסופו של דבר, גזר דינה של אתי אלון יוכל להיבחן רק לאורך זמן. אם לא מדובר במקרה חד-פעמי, ומדיניות הענישה בעבירות כלכליות אכן תהיה חמורה - ללא הבדל בין מעמדות חברתיים או המולה תקשורתית - ניתן יהיה לומר כי משפט צדק נעשה עם הפקידה שהצליחה לגנוב 250 מיליון שקל ולמוטט בנק בישראל. ימים יגידו.

תגובת משרד המשפטים: לא היה עוד מקרה כזה

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "אכן מדובר בעונש שאינו קל, אך מדובר גם במעשים חריגים שלא נראו כמותם בישראל - הן מבחינת היקף המעילה, מעל לרבע מיליארד שקל, הן מבחינת משך התקופה של ביצוע המעשים, מספרם והאופן המתוחכם והחצוף שבו בוצעו והן מבחינת הנזקים החמורים שנגרמו: העלות לקופת המדינה, שמוערכת בכחצי מיליארד שקל, הנזק לכלכלה הישראלית ולשמה הטוב של מערכת הבנקאות הישראלית, הפגיעה בעובדי הבנק שהפכו בן לילה למובטלים, הפגיעה בבעלי המניות שאיבדו את רכושם ובמיוחד הפגיעה בלקוחות, שנקלעו למצוקה קשה כלכלית ורגשית. עסקים קטנים נקלעו לקשיים בתקופת מיתון, אובדן החסכונות הביא לכך שקשישים לא יכלו לממש את כוונתם להיכנס לבית אבות וחולים ונכים נקלעו למצוקה קיומית של ממש.

"סקירה של העונשים בבתי המשפט בעבירות מסוג זה, כשמדובר בעובדי בנק או מוסדות אחרים שמעלו, מראה כי הענישה המקובלת היא מספר שנות מאסר לגניבת סכומים של מאות ואפילו עשרות אלפי שקלים, גם לנאשמים נטולי עבר פלילי ובעלי נסיבות אישיות קשות. במקרה זה מדובר במאות רבות של מעשי גניבה בסכומי עתק, המסתכמים בלמעלה מ-254 מיליון שקל. עונש מתון יותר מזה שנגזר היה מחטיא את מטרות הענישה, ומשדר לציבור מסר לפיו אפילו מי שביצע מעילת ענק בהיקפיים תקדימיים לא יצטרך לקחת אחריות אישית על מעשיו.

"במקרים קודמים בהם התמוטטו בנקים עקב ביצוע עבירות פליליות, היה מדובר בעיקר בניהול הרפתקני ובלקיחת סיכונים עסקיים מוגזמים, שיחד עם גורמים נוספים הביאו להתמוטטות. הסכומים שנגנבו היו נמוכים בהרבה מסכומי העתק שגנבה הנאשמת. לא היה מקרה דומה לזה שבו הנאשמת, בפשטות, רוקנה את הבנק, נהנתה בעצמה מחלק מהכסף והעבירה סכומי עתק לאחיה המהמר ולאנשי העולם התחתון".

17 שנות מאסר לאתי אלון: בעד

עו"ד יובל קרניאל: העונש אינו מוגזם וראוי לאור חומרת המעשים.

עו"ד גיא רוטקופף: העונש חמור, אבל לא חורג ממה שאפשר לתת.

עו"ד פנחס רובין: עונש חמור מאוד, אבל גם בוטות המעשים הייתה חמורה.

רו"ח עופר אלקלעי, מומחה בחקירת הונאות: עונשה של אתי אלון סביר בנסיבות העניין. זו לא הייתה הפתעה גדולה.

פרופ' דפנה ברק-ארז, הפקולטה למשפטים באונ' תל-אביב: בהתחשב בגודל הנזק, העונש הולם. השאלה שצריכה להישאל היא לגבי מקרים אחרים בהם הייתה הקלת יתר.

17 שנות מאסר לאתי אלון: נגד

עו"ד יעקב וינרוט: העונש חמור מאוד. עונש שבין 6 ל-10 שנות מאסר היה הולם יותר, לפי רמת הענישה בישראל.

עו"ד אמנון זכרוני: עונש מוגזם, שלא עומד במדיניות הענישה המקובלת. 17 שנים זה יותר מדי.

עו"ד מנחם רובינשטיין: העונש הזה חריג בחומרתו. עונש של בין 10 ל-12 שנה מבטא חומרה מספקת. מדובר באישה ואם לילדים. נווה תרצה זה לא מקום קל.

לסלי סבה, מומחה בחקר הענישה, אוניברסיטת ירושלים: העונש שהוטל על אתי אלון חמור מדי. הוא מרים את רף הענישה.

פרופ' אהרון נמדר: הענישה חמורה מדי. זה עבר בשליש את מה שצריך היה להינתן.