לא טוב היות הלהיט לבדו

הנה שאלה: האם יש בכלל תופעה כזו, "אמן של שיר אחד", או שברוב המקרים רוב האמנים בעולם ממילא מצליחים להחדיר לתודעה (ולפלייליסט) רק שיר אחד (או שניים, מקסימום שלושה)?

ועוד שאלה: האם אין מדובר, ברוב המקרים, בעצלנות כרונית של הציבור לחפש ולמצוא עוד שירים בתוך אלבום קיים - מפני שיותר קל לדבוק בשיר אחד, וזהו? אולי זה לא "הם" (האמנים) אלא דווקא "אנחנו" (הציבור העייף) וגם העורכים המוזיקליים בתחנות הרדיו?

אם תבדקו את שנות השישים, תגלו ש-90 אחוז מהשירים שאתם אוהבים, שייכים לאמן או להקה של שיר אחד. בשנות השבעים היתה עדנה גדולה עוד יותר לסינגל, השיר הבודד שחורט את עצמו חזק בנצח.

תקליטים נבנו, פעמים רבות, בחיפזון ובחוסר השקעה, סביב להיט ענק אחד. לכן קל יותר לערוך אוסף מעולה של שירי שנות השבעים מאת וואן-היט-וונדרז, מאשר אוסף כזה, שמרכז (בעיקר) חומרים מ-15 השנים האחרונות בפופ.

כך או אחרת, "להיטים של פעם בחיים" – הוא אחד משלושה אוספים שיוצאים בו-זמנית ומסמנים את הקאמבק של "הד ארצי". שלושת האוספים כוללים, חוץ מזה המסוקר כאן, גם את "קולוסיאום", הצדעה למועדון ההוא, בכיכר אתרים ולאייטיז בכלל ו"ליידיס פירסט", שמלכד את הכוחות הנשיים החדשים בשטח, אגילרה וחברותיה, לאוסף אחד.

אז מי מבצע?

ובחזרה לנושא שלפנינו: אמנים-של-שיר-אחד. האוסף הזה מחזיק 20 שירים שאני מוכן להתערב שאת רובם אתם לא זוכרים מי מבצע ואולי גם מעולם לא ידעתם והצרה, כרגיל, עם אוספים שכאלה, היא הרצון השאפתני והבהול של עורכיהם לכלול בהם הכל. יורו-טראש-פופ, הסטייל הלטיני, רוק, האוס, סול נשפך, אלקטרוניקה להמונים.

מי שרוצה לסנגר על אוסף שכזה, יגדיר אותו כ"מגוון ועשיר". מי שיחפש את עמדת המבקר הקפדן יוכל לראות בו מעין בסטה של הכל מכל, קלאסיקות קטנות (קולדקאט, דיפ בלו סאמת'ינג), מעוררי נוסטלגיה ("וואט'ס אפ" של פור נון בלונדס) נציג אירוויזיון אחד ("מעט שלווה" של ניקול) לצד שירים זניחים, להיטי קיץ נטולי ערך, חלקם נשכחים (בצדק), שיחזרו עכשיו לרשימות השידור, בזכות (או בגלל) האוסף הזה.

אז הנה נסיון לקטלוג מסוים של האוסף הזה (ראשון בסדרה, אגב), תוך התייחסות לכמה מהשירים הבולטים שבו.

השיר שלא נמאס: "ארוחת בוקר בטיפאני" – DEEP BLUE SOMETHING. אולי זו עבודת הגיטרות היפהפיה ואולי העובדה שמדובר בהרכב שאת חבריו לא הייתם מזהים ברחוב, ללא יומרות מיותרות, שיר שההרמוניות שלו היו עובדות גם בשנות השבעים.

השיר המגוחך: "ממממממ" - קראש טסט דאמיז. מקנדה באו הרכבים נהדרים (ליידי באג טרנזיסטור), אמנים גדולים (ליאונרד כהן) אבל גם יצורים אוויליים כמו 'קראש טסט דאמיז', עם השיר שיכול בשקט להתחרות על התואר השיר-הכי-מרגיז של עשר השנים האחרונות.

השיר שרק בישראל מכירים: STRANGE WORLD של KE.

בבריטניה היבבן הזה הגיע למקום ה-73 בלבד, אבל בפלייליסט של גלגל"צ (וזה מה שקובע אצלנו) הוא יושב חזק.

השיר שזוכרים רק בגלל הקליפ: "אני יותר מדי סקסי" של RIGHT SAID FRED. ב-1991 הוא היה להיט ענק, אבל זה היה לפני שנירוונה ואואזיס נכנסו למשחק. זוכרים את השיר הזה, בעיקר ואולי רק בזכות הקליפ הנועז שנעשה לו.

השיר שחייב את הצלחתו לפירסומת:

BREATH של מידג' אור. אור, פעם חבר "אולטרווקס" המצויינת ("וינה" הוא עדיין שיר מהפנט) ואחר כך חרטטן מוסיקלי, חיפש בכוח להידחף למצעדים במקום להתפתח כאמן משמעותי. במאי 1996 זה הצליח לו. מקום ראשון בתשעה מצעדים במדינות אירופה, אבל נוסיף ברישעות הכרחית שאת ההצלחה לשיר הזה צריך לזקוף לטובת הפרסומת של Swatch, ששודרה אלף פעם ביום.

השיר שהיה שירת הברבור:

סקאטמן של סקאטמן ג'ון הוקלט בשלהי הקריירה של האיש האלמוני. הוא הגיע למקום השלישי הבריטניה, במאי 1995 ונחשב לאחד מלהיטי הרדיו הענקיים של שנות התשעים, שיר שכבש את המקום הראשון ב-17 מדינות. לפני כשלוש שנים נפטר סקטמן ג'ון, אבל הספיק להשאיר אחריו להיט שגם בעוד 20 שנה ירקדו בחתונות בישראל.

השיר שלא משקף את האמן:

"אוטום ליבז" (עלי שלכת) של קולדקאט. מאט בלאק וג'ונתן מור עובדים יחד כבר מ-1986 תחת השם "קולדקאט". הביצוע שלהם ל"עלי שלכת" של פרוור וקוסמה - שיר שאיב מונטאן (ולא רק הוא) הפך לקלאסיקה על-זמנית, נכנס לאוסף הזה, אבל בהחלט לא משקף את הפעילות המוזיקלית של הזוג האלקטרוני.

שיר שמתאים בול לאוסף הזה:

"מעט שלווה", ניקול. שיר אירוויזיון מנצח, שטחן בזמנו (שנת 1982) את כל המתחרים. ניקול הצעירה לקחה את המקום הראשון בשלווה, עם הפרש של 52 נקודות מהמקום השני.

שירים שעדיף היה לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה:

לו בגה "ממבו מספר 5" ורואי דה- סילבה "גע בי". ההסברים מיותרים. בעלי הקיבה החזקה יכולים לשמוע פעם אחת, ולהבין. הרגישים שבינינו סתם ירוצו לשירותים להקיא.

שיר יפה של אמנית לא מספיק מוערכת:

WHATS UP של פור נון בלונדס. בתחילת שנות התשעים לינדה פרי, עם כובעים מגוחכים, גיטרה וכשרון כתיבה בלתי מבוטל, הקימה להקת בנות והוציאה לרדיו את השיר ההימנוני משהו: וואט'ס אפ. הלהקה לא הצליחה כמצופה, השיר צבר אלפי שעות רדיו בכל העולם, פרי לא מיתגה את עצמה כפרפורמרית וכיום היא כותבת-שירים בשכר לכריסטינה אגילרה ולפינק.

שיר שהוא לא שיר, אלא ז'אנר:

"ילדים", של רוברט מיילס (שהוא בכלל איטלקי בשם רוברטו קונצ'ינה, שנולד בשוויץ) הוא לא שיר, אלא נעימת פסנתר רוויית אלקטרוניקה, שהגיעה למקום השני בבריטניה בפברואר 1996. הקטע האינסטרומנטלי יצר את המושג "מוסיקת-חלום" (DREAM MUSIC ) גם מפני שאלבומו הראשון של קונצ'ינה-מיילס נקרא "דרים-לנד". הסינגל "ילדים" הכניע 24 מצעדים באירופה, את הרדיו האמריקני ואת אנשי החדשות של רשת ב' בקול ישראל, שהפכו את "ילדים" לאות הפתיחה של מהדורות החדשות. מיילס, אגב, הקליט כמה קטעים מוצלחים נוספים, כמו Fable, 23AM ו-One and One וגם חמישה אלבומים מלאים - אבל אותם, משום מה, לא סופרים לו.

השירים הכי מאוסים עם השמות הכי לעוסים:

"Haddaway – “What Is Love"

מקום שני בריטניה, יוני 1993. אחד מלהיטי הפופ הכי מצליחים בשנות ה- 90. השיר הפך ללהיט ענק בארץ. מישהו יכול לשמוע אותו עדיין?

Londonbeat – “I’ve Been Thinking

About You”. מקום ראשון בארה"ב, בפברואר 1991, מקום שני בבריטניה, ספטמבר 1990. אכן, היה זה להיט סוחף שנשחק מהר. אף אחד מהשירים של לונדונביט, שבאו בעקבותיו, לא הצליח לחדור ל-20 הגדולים במצעד הבריטי.

ונסכם:

הקיץ בעיצומו, עונת המלפפונים מככבת, האוספים חוזרים, יש תחושת געגוע לניינטיז (כבר?) והד ארצי מנסה להשתקם עם צרור אוספים. המחיר של האוסף הזה, אגב, הוא סביר בהחלט: 40 שקלים בלבד. על כך מגיעה מלה טובה לחברה.