זכרונות אמיתיים מאפריקה

בימים אלה מציג בבתי הקולנוע ברחבי הארץ סרטה של הבמאית קרולין לינק "אי שם באפריקה" על פי ספר זכרונותיה של סטפני צוויג, שזכה השנה באוסקר הסרט הזר.

הסרט מספר על 10 שנים בחיי משפחה יהודית מגרמניה - זוג הורים ובת (סטפני) - שנמלטה ב-1938 לקניה וחייתה בחווה מרוחקת. בתום התקופה הזו חזרו השלושה לגרמניה. שם נולד לבני הזוג בן נוסף. ההורים נפטרו בגיל צעיר וגם הבן נפטר לפני כמה שנים. רק סטפני, שלא נישאה מעולם, נותרה בחיים והיא מתגוררת כיום בפרנקפורט. לפני כשנתיים כתבה את ספר זכרונותיה בשם Nowhere In Africa.

אביה של סטפני הגיע ראשון לקניה ובהמשך הגיעו האם והבת שהיתה אז כבת 8. הם התגוררו בחווה מבודדת באזור העיר נקורו. המעבר היה חד - מבית בורגני אמיד בגרמניה לצריף עלוב בלב שום מקום, בתנאים קשים ומפגש עם המקומיים שאת שפתם לא ידעו.

אחד מגיבורי הסרט, היהודי הגרמני וולטר סוסקינד, שגר בחווה סמוכה, עזר להם בקליטתם, ואף סיפק להם חלות ויין לקידוש של שבת. וולטר סוסקינד, כיום בן 91, מתגורר בבית אבות באחת מערי השרון. הוא נזכר בגעגועים ב-30 השנים שחי בקניה, אבל הוא מלא כעס על חלקים מסוימים בסרט שלטענתו מסלפים את המציאות. יש לו גם בטן מלאה על התעלמותם של בני משפחת צוויג ממנו, עוד בטרם עזבו את קניה ובוודאי אחרי כך.

כשיצא הסרט לאקרנים לא יכול היה וולטר לעבור במסדרונות בית האבות. רבים מתושבי הבית עצרו אותו כדי לברר אם הוא אכן אחד מגיבורי הסרט והוא הפך לשיחת היום. מחתימות היה פטור.

"מחקתי את גרמניה מחיי"

וולטר סוסקינד נולד בהמבורג ב-1912 בבית יהודי מסורתי. הוא למד בבית ספר ציבורי, אבל הקפיד על המצוות. בשבת נאלץ ללכת ברגל לבית הספר, אך לא כתב בשעורים ("היה לי הסכם עם חבר לא יהודי שכתב בשבילי").

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, חש סוסקינד כי הקרקע מתחילה לבעור מתחת לרגלי היהודים ונסע לאנגליה, ללא ידיעת הוריו. בזכות הוועד היהודי למען הפליטים היהודים באנגליה קיבל אשרת כניסה זמנית. הוא התגורר במרכז קליטה של הוועד היהודי, שמפעיליו ניסו למצוא לפליטים היהודים מגרמניה ארצות מילוט. אחרי חודשיים וחצי הציעו לו לצאת לקניה. "מי שמע בכלל על קניה", אומר סוסקינד. "אני דווקא רציתי לנסוע לארגנטינה, עליה שמעתי, אבל אחרי שמחקתי את גרמניה מחיי הייתי מוכן לנסות הכל".

עם ארבעה צעירים יהודים גרמנים נוספים הפליג סוסקינד באוניה מאנגליה לנמל מומבסה שבקניה, מסע שנמשך 22 יום. בנמל עלו החמישה על רכבת לילה לניירובי. שם התקבלו בידי נציגי הקהילה היהודית (יהודים הגיעו לקניה כבר בסוף המאה ה-19). הללו פיזרו את החמישה בבתים של יהודים אבל הזדרזו לדאוג להם למקומות עבודה מחוץ לניירובי. "הסתובבה שמועה שכמאה יהודים גרמנים מגיעים לניירובי, והפקידים הבריטים סיננו כי הם עלולים לתפוס את מקומם", מספר סוסקינד. "לכן נציגי הקהילה היהודית החליטו שיש לפזר אותנו ברחבי המדינה, כדי לא לעורר אנטישמיות סמויה".

שבוע אחרי בואו לניירובי מצא סוסקינד עבודה כמנהל חווה מבודדת בבעלות אנגלי, לא הרחק מהעיר נקורו, מצפון מערב לניירובי. חמש שנים אחר כך, הגיע אביה של סטנפי צוויג לקניה. בגרמניה היה עו"ד. בקניה קיבל משרה של מנהל חווה לא הרחק מהחווה שבו עבד סוסקינד. בשל השפה המשותפת סייע סוסקניד למר צוויג להיקלט בחווה. "זו היתה חווה שבמשך כמה שנים היתה נטושה. בית המגורים, היה צריף די מוזנח בלי מים זורמים ובלי שירותים. שמחתי מאוד לעזור לו בתקופה הראשונה", מספר סוסקינד.

"אני שמתי את גרמניה מאחורי, פתחתי דף חדש", מדגיש סוסקינד. "מר צוויג, מהרגע הראשון, הפגין אי שביעות רצון והיו לו הרבה טענות. הוא הציג עצמו דבר כראשון כגרמני גאה, ורק אחר כך כיהודי. הוא מאד התגעגע לגרמניה וחשב כל הזמן איך לחזור אליה. לי זה מאוד הפריע. אחרי כל מה ששמענו על מה שמעוללים הנאצים ליהודים, איך בכלל ניתן היה להתגעגע למקום שכזה?

"עם בואה של גברת צוויג, המתוארת בסרט באותנטיות רבה, המשכתי לסייע לבני המשפחה. בסרט אני נראה מביא יין וחלות לשבת. האמת, אני לא ממש זוכר סצינה כזו. אבל נכון שעזרתי להם ככל שרק יכולתי, בעיקר כי היינו היהודים היחידים באזור ודיברנו אותה שפה".

מה לגבי הרמיזות בסרט כי ניהלת רומן עם הגברת צוויג?

"זה פשוט לא נכון", אומר סוסקינד בכעס. "בסרט הזה יש סילופים לא מעטים. אני עזרתי למשפחת צוויג להיקלט בשממה ההיא בקניה, אבל לא היה לי שום רומן עם הגברת צוויג. בתור מי שגר בקניה כ-30 שנה, השתוממתי לראות בסרט את הקשר החם שנוצר בין הטבח של משפחת צוויג לבין סטפני, ששמו היה 'אוואר'. לי היו יחסים טובים עם העובדים השחורים בחווה, אבל באותם ימים איש שחור לא היה מעז לגעת באדם לבן. כך שכל החיבוקים שחיבק בסרט הטבח השחור את סטפני נראים לי מאוד לא אמינים. ניסיון ליפות את המציאות".

מהסרט עולה גם שהקהילה היהודית לא קיבלה יפה את משפחת צוויג?

"זה ממש לא אמת. הקהילה היהודית סייעה לכל הפליטים בצורה החמה והטובה ביותר שרק יכלה. היתה סולידריות יהודית גבוהה".

במשך כל השנים לא היה לך שום קשר איתם?

"אני אמנם עזרתי להם להיקלט בחיים החדשים בקניה, אבל הם לא החזירו לי טובה תחת טובה. להפך. החוות שבהן עבדנו היו מרוחקות זו מזו, אבל בהתחלה היינו מתראים. מאוחר יותר הם ניתקו קשר אתי. גם לא ממש ידעתי מתי עזבו את קניה בחזרה לגרמניה. האמת שלא ממש חשבתי עליהם במשך השנים. כשפורסם ספר הזכרונות של סטפני בגרמניה, מישהו שלח לי את הספר. התחלתי לקרוא אותו ואחרי כמה פרקים הפסקתי. לא מצא חן בעיני מה שהיא כתבה, למרות חיבתי לקניה לא מצאתי עניין בזכרונותיה של סטפני".

וסטפני לא חיפשה אותך אף פעם?

"לא. סטפני מתברר הפכה לסופרת ידועה בגרמניה, בעיקר לילדים. כשמלאו לה 60 ארגנו לה בגרמניה איזו מסיבה. יום אחד מצלצלים אלי מ'רדיו קלן' ומבקשים שאספר את הסיפור של המשפחה בקניה, כדי לשדר את זה כהפתעה במסיבה. כעסתי מאוד. לא הייתי מוכן לשתף אתם פעולה. גם בגלל ההתעלמות שלהם ממני וגם בגלל שיש לי בכלל בעיה עם גרמניה. מאוד ייתכן שלא ממש אהבתי את מר צוויג, בגלל שהוא היה מאוד גרמני בנשמתו".

בהקשר זה מספר סוסקינד כי ידידה שלו, יהודיה שנולדה בקניה וכיום גרה בתל אביב, למדה עם סטפני באותו בית ספר בנקורו. עם צאת הסרט, היא כתבה לסטפני מכתב ובין השאר סיפרה לה כי היא בקשר עם וולטר סוסקינד. בתשובה כתבה סטפני כי לא ידעה כלל שסוסקינד בחיים… לא ברור אם תנסה עתה ליצור עימו קשר.

מקניה לקיבוץ דפנה

וכיצד נמשכו חייו של סוסקינד? במשך שלוש שנים הוא עבד בחווה הראשונה שלו בקניה. שכר לא קיבל כי בעל החווה אמר שהשכר הוא "דמי הלימוד". אחרי שהתאקלם בקניה, למד סוואהילית והרגיש מספיק בטוח בעצמו החל לחפש מקום עבודה אחר ששכר בצידו. במשך 24 שנה ניהל סוסקינד כמה חוות חקלאית ברחבי קניה. הוא נישא ליהודיה ילידת ניירובי ונולדו להם שני בנים.

לאביה של אשתו היה בן דוד בקיבוץ דפנה. האב ביקר אצל קרובו בקיבוץ באמצע שנות ה-50' ובשובו החליט לחסל את עסקיו, לעלות לישראל ולהתיישב בדפנה. לקיבוץ העביר סכום כסף גדול. לאחר עליית הוריה, ביקשה בתו, אשתו של סוסקינד, להצטרף אליהם. וכך, אחרי כמעט 30 שנה בקניה, הפליגו ב-1962 בני הזוג סוסקינד וילדיהם באוניה מנמל מומבסה לאילת ופתחו דף חדש בחייהם. בתחילה גרו בדפנה, אחר כך עברו לבת-ים ומשם לתל אביב. סוסקניד התקבל לעבודה בתעשייה האווירית שם עבד שנים רבות, גם אחרי יציאתו לפנסיה.

לאחר מות אשתו, פגש באקראי באירוע בתל אביב את אופסולה, ילידת קניה שעזבה לאנגליה בראשית שנות ה-60', התאלמנה ועלתה לישראל. לפני 12 שנה הם נישאו וחיים את חייהם באושר ובחיבה, ולא מוותרים על חופשה שנתית...בשוויץ.