למה הם לא מצליחים?

אחרי חמש שנים בלוס-אנג'לס הגיעה נועה תשבי לביקור מולדת ובישרה לנו חגיגית שבשעה טובה היא קיבלה תפקיד בפרק בסדרה "ניפ/טאק" (צבוט וקפל), סבונייה סהרורית אודות צדו האפל של עולם הניתוחים הפלסטיים.

אם כן, גבירותי ורבותי, אנחנו על המפה. ולא רק על המפה, אפילו עם הסדין. צפיתי בפרק שבו משתתפת גברת תשבי, ששודר כאן בשבוע שעבר. מה אומר? איזה משחק, אילו ניואנסים, איזו דיקצה. אם הייתי ממצמץ, מתכוף, להרים משהו מהרצפה או סתם נגיד למטבח להביא כוס מים, הייתי מפספס את תשבי ואת הרגע ההיסטורי. ואז מה הייתי עושה? על מה הייתי כותב?

תשבי מבליחה לרגע על המסך, מחזיקה קרם כלשהו בידה, משרבבת עשר מילים בטון ארסי ובדיקציה בלתי ברורה לחלוטין, ואז עוברת למצב צבירה טבעי ויורדת לגיבור הסידרה ככה טוב טוב, ובצעקות, בעודו על מכשיר השיזוף. אם נראה לכם שהתיאור הזה חסר טעם – חכו שתראו את תשבי ואת הצעקות שלה. אבל אל דאגה, זה לא נמשך זמן רב. 40 שניות ותשבי נעלמת מהמסך.

אז זהו? בשביל זה חמש שנים? היה שווה? אל דאגה, תשבי גם עובדת על תקליט. כבר ארבע שנים היא עובדת על תקליט. "באמריקה זה לוקח יותר זמן", היא מסבירה. מה שלא כל כך מסתדר עם העובדה שכשהאמריקנים באמת רוצים להפיק למישהו תקליט זה לוקח להם בערך חודש וחצי. ראו מקרה קלי קלארקסון, הזוכה ב"אמריקן איידול" אשתקד, שכבר חובקת אלבום, סרט, קמפיין ענק ושאר הירקות.

הם כובשים את הוליווד, ובקטן. בזה אחר זה יוצאים מיטב אמנינו וחוזרים עם סל התירוצים הקבוע. כולם "לומדים משחק" אצל אותה מורה שגם לימדה את השכן של הכלב של האלי ברי. "נפגשים" עם עוזר הבמאי של מרטין סקורסזה. "מתחככים" עם אותו סוכן שבדיוק לפני שנה החתים את סילבסטר סטלון.

אנחנו מחזיקים להם אצבעות, מחכים לפירצה הגדולה, לרגע שבו יעשו לנו מה שסלמה הייק עשתה למקסיקו, אינגריד ברגמן לשוודיה, ארנולד שוורצנגר לאוסטריה, או עומר שריף למצרים. אבל זה לא קורה. הוליווד, שמחבקת באהבה את מפיקי ישראל (ראו ארנון מילצ'ן, אבי ארד, חיים סבן), לא רוצה את שחקניה.

לפני תשבי היה אקי אבני. או שמא אחריה. אבני התאונן באחרונה בראיון שלא פירגנו לו על התפקיד המזהיר של טרוריסט שעשה בסדרה "24". למרות גילי המתקדם אני זוכר שדווקא פירגנתי לו על ההישג בענק, ואף פירסמתי ידיעה גדולה ומרשימה בנושא בעמודי החדשות.

עד שישבתי וראיתי את שני "הפרקים" שבהם אבני משתתף. אבוי, בראשון הוא מופיע בפריים אחד, ממש סטטיסט. בשני הוא חובש משקפי מגן ומענה קלות את שרה וינטר הנהדרת, גיבורת העונה השנייה. דקה וחצי של עינויים, והופ – הטובים נכנסים והורגים לנו גם את אבני. וזהו, נגמר. כשאנדי וורהול דיבר על 15 דקות תהילה, אני מניח שאפילו הוא לא התכוון ל-15 שניות.

כשהיינו קטנים וחרמנים נהגנו לדרג את היופי הנשי על פי מדינות. ברזיל, ונצואלה, הוואי והפיליפינים תפסו תמיד את המקומות הראשונים. לא הכרנו אז מי מהמדינות הללו, אבל ראינו בתחרות מלכת היופי. ואז, תמיד באמצע הדירוג, היה קופץ מישהו ואומר "הבחורות בישראל הן בין היפות בעולם", וכולם היו מהנהנים בהסכמה.

אבל הוליווד כנראה לא שמעה על כך. היא מעדיפה הרבה יותר את ניקול האוסטרלית הקרירה, או פנלופה הספרדיה הלוהטת, מאשר את מילי מירושלים. אביטל דווקא קיבלה צ'אנס גדול לפני כמה שנים, כשלוהקה לתפקיד הנשי המוביל בסרט "סטארגייט". מאז היא היטיבה לברור רק סרטים בינוניים במיוחד (ואולי זה כל מה שהציעו לה) כמו "חתונה פולנית" ו"נשיקה בין חברים", שבו כיכבה לצד דיוויד שווימר ("חברים"), שהפך לבן זוגה.

בינתיים הרומן עם שווימר נגמר, והקריירה של מילי התייבשה. היא הצטלמה לסרט "הכתם האנושי" לצדם של אנתוני הופקינס וניקול קידמן, אך הסצינות בהשתתפותה נותרו על שולחן העריכה. דומה שרגע התהילה היחיד שחוותה בשנה האחרונה היה טקס הדלקת הנרות במסיבת חנוכה של הפדרציה היהודית בלוס אנג'לס, שבו עודדה את הקהל לשיר עימה "מעוז צור". אביטל הסבירה בראיון שהעניק למוסף "7 ימים" ש"רק קבוצה מאד מצומצמת של נשים נמצאת במעמד של 'לפתוח סרט', אפילו לא חמש'".

זה הסבר יפה, אבל למרבה הצער לא מדויק בכלל. למעשה, מזמן לא היתה הוליווד כל כך חמה ומפנקת לנשים. האלי ברי, ג'וליה רוברטס, גיי לו, מריל סטריפ, ג'וליאן מור, ניקול קידמן, קמרון דיאז, ריס וית'רספון, קתרין זיטה-ג'ונס, רנה זלווגר ועוד פותחות סרטים, מקבלות תפקידים הירואיים ומורכבים, ואפילו מתקרבות לא אחת לסכומים של הגברים.

מתחתן יש קבוצה גדולה הרבה יותר של שחקניות שאמנם לא "פותחות", אבל עובדות קבוע, ללא הפסקה. מילי לא העפילה גם לקבוצה הזאת. הכישלון שלה הוא למרות היותה אישה, לא בגלל. נותר לראות אם ליפהפייה אחרת, סנדי בר יהיה מזל גדול יותר.

משהו חסר

מילי, אקי ונועה ממשיכים להתפרנס מחלטורות בארץ ולבזבז את כספם בחו"ל. הם לא יעזו לחזור עם הזנב בין הרגליים, כי אין דבר משפיל יותר עבור כוכב מאשר הודאה בכישלון. וחוץ מזה, בהוליווד תמיד יש תחושה שההצלחה מחכה מעבר לפינה, גם אחרי 20 שנה. רק עוד אודישן אחד, עוד ליקוק ישבן קטנטן, ואני עושה את זה ביג-טיים. זאת זכותם המלאה, והקרבה עצמית למען הגשמת חלומות היא תכונה נעלה. אבל השאלה עדיין נותרה בלתי פתורה: למה לא הולך להם?

אני מנחש שזה לא רק בגלל המבטא (לקרוז, שוורצנגר או הייק האנגלית בינונית ומבטא זר בולט). גם לא גודלה העצום של התעשייה והתחרות על כל תפקיד. כנראה שלכאן צריך לבוא עם משהו נוסף, למכור לגויים תכונה או איבה שאין להם ואליו הם כמהים.

ברמן הציעה כישרון משחק נדיר, סוניה בראגה הברזילאית – סקס אפיל אפלולי ובלתי מושג, קרוז – זוג שפתיים שלא מן העולם, הייק – עקשנות של פרד מקסיקני. ועוד לא התחלנו עם השרירים של ארנולד.

אבני, תשבי ואביטל, שלושתם נאים ללא ספק, אינם מציעים כנראה שום דבר ייחודי. יש כמותם אלפים שצועדים יום יום בשדרות סאנסט בדרכם לג'ים עם כוס סטארבאקס ביד. אני רוצה להאמין שאם יש שחקן אם שחקנית ישראלים באמת באמת מוכשרים, עם מראה יוצא דופן או קסם נדיר, הם יוכלו לפרוץ דרך גם בעיר שבה יש יותר שחקנים ממכוניות. כנראה שעדיין לא הגיע לכאן אף אחד שעונה לתיאור המתבקש.