הטכנולוגיות החמות: פצצות אלקטרוניות

לא, אנחנו לא מתכוונים לאתרי סקס או לסחר אלקטרוני בתמונות ארוטיות. הפצצות האלקטרוניות שמפתח משרד ההגנה האמריקאי במעבדות אלבוקרקי (בלב המדבר של מדינת ניו-מקסיקו, במקום בו פותחה הפצצה האטומית בפרוייקט "מנהטן") אכן אמורות להתפוצץ ולגרום לנזק אלקטרוני מוחשי למטרות צבאיות.

מימוש פנטזיות

מי שמתעניינים בנושא ומוכנים לשלם מאות מיליוני דולרים כדי לממש את הפנטזיה אינם נערים מתבגרים ומחוצ'קנים אלא גנרלים רציניים, שהחזה שלהם משמש כתצוגה לכל אותות המלחמה שהנפיק הצבא (וחילות האוויר, הים והמרינס) מאז האפוקליפסה בוויטנאם ועד הניצחון בערבון מוגבל בעיראק. בשנים האחרונות, ובמיוחד כחלק מלקחי מלחמות בוש ובנו בסדאם חוסיין ובניו, משתנות והולכות כמה תפיסות צבאיות מסורתיות, ששורשיהן במלחמות העולם של המאה ה-20.

קציני הצבא ושרי המלחמות מתחילים להבין את היתרונות של 'קל וזריז' על פני 'משוריין ומסורבל', של 'מדוייק ונשלט' על פני 'פצצות כבדות ורבות הרס', של הנקודתי והסלקטיבי על פני השטחי והגורף. כך הופסק פיתוחו של תותח המערכה הכבד Crusader לטובת תותחים קלים, שאפשר להקפיצם ממקום למקום בהליקופטר; המשקל של טנקים במצבת העוצמה הולך ופוחת לטובת חי"ר מצויד באמצעי לחימה קלים ומדויקים.

מעקב אלקטרוני

כל סוגי התחמושת - מפגז התותח ועד לפצצת המצרר - זוכים לתוספות אלקטרוניות כמו יכולת עיקוב GPS ומערכות הנחיה; ואפילו הוחל בפיתוח דור חדש של קליעים "בלתי נפיצים", שגורמים נזק נקודתי למטרת הפגיעה בלי להרוס את כל מה שבסביבתה. ועכשיו מתחילה להיחשף העובדה שחיל האוויר האמריקאי מפתח פצצות שגורמות נזק לציוד אלקטרוני בלי להשאיר כל סימן על אנשים או מבנים.

השם הרשמי של הקטגוריה הזאת הוא נשק מיקרוגל רב-עוצמה (HPM בקיצור) אך המצויים בלב הסיפור כבר העניקו לו את השם E-Bombs. הפרויקט הנוכחי הוא המשך של מחקרים שהתחילו כבר בשנות ה-70 בנושא הנקרא "פולס אלקטרו-מגנטי" (EMP) וקצת ירדו ממנו אחרי הרגיעה ביחסי ארה"ב ברית-המועצות. פולס אלקטרו-מגנטי אדיר עוצמה נוצר בפיצוץ של פצצה אטומית או תרמו-גרעינית ("מימן"), כאשר חלק ניכר מהאנרגיה הופך לפוטונים עם אורך גל שבין X-Ray ("רנטגן") לבין קרינת מיקרוגל.

עוצמת הפולס

פולס כזה מכסה כמובן גם את הספקטרום האלקטרומגנטי שנמצא בשימוש צבאי, בין התדרים של מכשירי אלחוט-דיבור לתדרים של מכשירי מכ"מ. גם במרחק די גדול ממוקד הפיצוץ (קילומטרים) עוצמת הפולס מספיקה כדי לסנוור את המכשירים האלקטרוניים ואף לשתק חלק מהם לפרקי זמן ארוכים.

בשנות ה-70 המחקר התמקד בשאלה איך מחסנים את הציוד "שלנו" מפני האפקט של פצצות אויב, שנועדו בעצם לזרוע הרס פיזי כמובן הקונבנציונלי (כתוצאה מחום, גל הדף וקרינה קטלנית). עכשיו מתמקדים בנשק התקפי, שמייצר פולס אלקטרו-מגנטי בלבד והורס את המערכות האלקטרוניות של האויב בלי להרוג את חייליו ואזרחיו ובלי לשרוף את עריו.

הפרדיגמה ההומנית

הפרדיגמה "ההומנית" של E-Bombs מכתיבה שימוש במקורות אנרגיה פחות פרועים מפצצות גרעיניות. וכן "תקציב האנרגיה" שעומד לרשות המתכננים הוא קטן בהרבה מפולס אלקטרו-מגנטי בנוסח ימי המלחמה הקרה. מצד שני, הם יכולים לרכז את כל האנרגיה בפסי תדר צרים, שרלוונטיים להשגת האפקט הרצוי, ולחסוך את האנרגיה שמתבזבזת מחוץ להם.

למשל, כדי לשתק מכשירי מכ"מ של מערכת הגנה אווירית אתם צריכים לסנוור מקלטי המעקב, שפועלים בדרך-כלל בפסי התדר שבין 3 ל-18 גיגהרץ. אין צורך ליצר קרני-X או גלי חום, שבפיצוץ גרעיני בולעים למעלה מ-99 אחוז מהאנרגיה. בצורה דומה ניתן למפות את התדרים הרגישים של ציוד קשר, של מחשבים ושל מערכות ניווט וביות של טילים.

רגישות לפולסים אלקטרו מגנטיים

שימו לב שלא רק המשדרים והמקלטים הרגילים פרוצים (דרך האנטנה) למתקפה אלקטרונית, גם ציוד אלקטרוני אחר יכול להיות רגיש לפולסים אלקטרו-מגנטיים. לוח האם של PC, למשל, הוא אנטנה אפקטיבית ביותר למספר פסי תדר בתחום של מאות מגהרצים עד גיגהרצים. כל מוליך נחושת על הלוח הוא אנטנה בפוטנציה ואותם חוקי כללי עיצוב המבטיחים סינכרון בין האותות השונים על הלוח (על ידי קביעת אורך המוליכים והאימפדנס של המעגלים החשמליים) הם אלה שפועלים לכוונן את האנטנות לרגישות מרבית בתדרים מסוימים.

אפשר לייצר פולסים אלקטרו-מגנטיים חזקים, ללא פיצוץ גרעיני, על ידי התפרקות מהירה (ברק מלאכותי) של מטען חשמלי במתח גבוה מאוד. את המטען צוברים על קבלים מיוחדים, שמחוברים זה לזה בשרשרת במבנה שנקרא "סוללת טסלה". (על שם Nicola Tesla ממציא ומהנדס, עסק בתחילת המאה ה-20 בתופעות חשמליות ומגנטיות במתחים גבוהים וזרמים חזקים, ובמכונות הספק שמנצלות אותן).

המערך

כדי לדמות את האפקט של פולס אלקטרו-מגנטי שנוצר בפיצוץ גרעיני יש צורך במערך אדיר של קבלים, סלילים, ספקי מתח-גבוה ומתגים מהירים, מערך שתופס את חללו של האולם הגדול הנראה בתמונה. כדי לייצר E-Bombs יש צורך במזעור דרסטי של המערכת, כך שהיא תכנס למעטפה הקומפקטית של פצצה ותהייה קלה מספיק להטסה במטוס קרב או במזל"ט. הסודות המקצועיים של אלבוקרקי הם אלה בדיוק.

לפי דוח גלוי שפורסם בשנת 2000, יש באמתחתם של המהנדסים מספר טכנולוגיות בשלות, שאפשר יהיה להעבירן לשלב הייצור בשנים הקרובות. מרבית הפתרונות מרוכזים בקטע של בחירת פס התדרים לתוכו תיפלט האנרגיה המסנוורת, אבל נשארו הרבה נקודות פתוחות בקטע של צבירת האנרגיה ואחסונה עד לשחרור ההדק. מסיבה זו כלי הנשק הניסיוניים סובלים מהספק נמוך והם לא יעילים אלא בטווחים קצרים מאוד - עשרות או מאות מטרים מהאנטנה - ורק בתנאים אופטימליים (על ציר הקליטה המרכזי בזמן שהמקלט פתוח).

הקלף המנצח - ההפתעה

משרד ההגנה האמריקאי מסרב לשחרר מידע נוסף - ובצדק. בסופו של דבר הכוחות הצבאיים של ארה"ב הם אלה שרגישים יותר מכל צבא אחר למתקפה המכוונת ישירות נגד אמצעים אלקטרוניים. יתר על כן, קל יחסית לחסן את המערכות האלקטרוניות מפני יכולת הסינוור של E-Bombs מהדור הראשון. כמו בלוחמה אלקטרונית מהסוג הישן, הקלף המנצח הוא ההפתעה.

חלק מהמידע המשוחרר לאמצעי התקשורת נועד במפורש להטעות ולכוון את מאמצי ההתגוננות של יריבים פוטנציאלים לתחומים שיתגלו בדיעבד כבלתי רלוונטיים. מקורות אמריקאיים מדברים על פצצות אלקטרוניות זעירות, שניתן לשגרן ממזל"טים או מתותחים, ועל מחוללי פולסים, שחגים מעל לשדה הקרב במשך שעות ותוקפים בפולס רב-עוצמה כל מכשיר אלקטרוני שמגלה את קיומו על ידי פליטת אנרגיה אלקטרו-מגנטית. מה מכל זה יתגשם? קשה לדעת.