כסף תמורת תקציב

בסוף היום הארוך שבו הגיש את התקציב לכנסת, נראה בייגה שוחט זחוח דעת מתמיד. כמה שעות קודם לכן הוא עוד חטף בליסטראות מילוליות באולם המליאה. אבל בערב, במזנון הח"כים, נראה שר האוצר כמי שזה עתה ירד מגג העולם.

"אני מגבש קואליציית תקציב, וגם הרפורמה במס הכנסה תעבור בקרוב בקריאה ראשונה", אמר שוחט לכמה עיתונאים כלכליים שהצטרפו לשולחנו במזנון. לברק הייתה אז קואליציה של לא יותר מ-53 ח"כים, וגם היא לתקופת חסד של ארבעה שבועות. אבל בייגה כבר ראה בעיני רוחו קואליציה כלכלית רחבה, שאפילו תתחייב בפניו, ובכתב, שלא להכניס שינויים בתקציב במהלך הדיונים בוועדת הכספים.

כבר שנים אני תוהה בלבי אם שוחט הוא אופטימיסט בלתי נלאה, או סתם נאיבי חסר תקנה. הצהרתו בעניין הרפורמה היא דוגמה טובה להבהרת הסיפור כולו. תוכנית הרפורמה הוצגה לראשונה לציבור בתחילת מאי השנה. מאז נאלץ האוצר לפרוק מההצעה המקורית חלק ניכר מנכסיה הכספיים, בהיקף כולל של קרוב לחמישה מיליארד שקל. נכון להיום, הרפורמה אינה דומה כלל לזאת שהכינה ועדת בן-בסט, וכל זה עוד לפני שעברה בקריאה ראשונה בכנסת. אבל שוחט ממשיך לטעון בכל הזדמנות כי לב לבה של הרפורמה במס הכנסה נותר ללא שינוי.

גם התקציב, מבטיח שר האוצר לכל מי שמוכן לשמוע, יאושר בקריאה שנייה ושלישית במועד החוקי, ה-31 בדצמבר. כמו בסוגיית הרפורמה, גם כאן יש לשוחט סימוכין לקביעתו הנחרצת: למעלה ממחצית חברי הכנסת, הוא אומר, הבטיחו לתמוך בתקציב וברפורמה.

לי כל הסיפור מזכיר פרשה אחרת. לפני שנתיים הוליך שוחט, אז עדיין מרכז האופוזיציה בוועדת הכספים, מהלך להצרת צעדיו של נגיד בנק ישראל. ערב ההצבעה המכרעת הבטיחו לו רוב חברי הוועדה את תמיכתם. למחרת התקיימה ההצבעה, והצעת שוחט נדחתה ברוב גדול. הח"כים אומנם הבטיחו, אבל מי אמר שהבטחות צריך גם לקיים?

באותו ערב, במזנון הכנסת, היה לשוחט הסבר מדוע יתמכו הח"כים מהסיעות החרדיות בתקציב. "את 'התוספות הקואליציוניות' שאני נותן להם", הסביר שר האוצר, "אני מקפיד שלא להכניס לבסיס התקציב". משמעות המהלך ברורה: כל התוספות הניתנות ערב אישור התקציב הן חד-פעמיות, לשנה אחת בלבד.

אם התקציב לשנה הבאה לא יאושר במועד, יופעל תקציב ביניים במתכונת התקציב הנוכחי, אולם ללא התוספות החד-פעמיות שניתנו לסיעות השונות. מלכוד זה, מאמין שוחט, ידרבן בסופו של דבר את הסיעות החרדיות לתמוך בתקציב.

תרגיל דומה, אגב, נוהג האוצר לעשות גם למערכת הביטחון. הצבא דורש תוספת תקציבית ומקבל סכום חד-פעמי, נניח למימון היציאה מלבנון. בשנה שלאחר מכן מבטל האוצר את התוספת החד-פעמית ונותן תוספת חד-פעמית חדשה, נניח למימון פעולות צה"ל כתוצאה מהאירועים בשטחים. בתום הדיונים יכול האוצר להוכיח כי בכל זאת ניתן גם לאכול מהעוגה וגם לשמור עליה שלמה. עובדה, גם נתנו תוספת לתקציב הביטחון וגם ביצענו קיצוץ ריאלי.

הבעיה בכל הסיפור היא שלרוע המזל, יש למטבע גם צד שני. מה שמותר ליופיטר, אינו מותר, כידוע, לשור. אבל מה שמותר לשוחט, מה לעשות, מותר גם מותר לש"ס וליהדות התורה. ואם הסיעות החרדיות תלויות בשוחט, תלוי שוחט לא פחות באותן סיעות ממש.

וכך יכולה סיעת ש"ס לבוא ולהציג לשר האוצר מסמך דרישות בן 60 סעיפים, בהיקף כספי של 2-1 מיליארד שקל, כתנאי לתמיכתה בתקציב.

אולם ש"ס, ואת זה יודע גם שוחט עצמו, היא רק הצעד הראשון בדרך הארוכה לאישור התקציב. תביעות דומות, גם אם בהיקפים קטנים יותר, יש לפחות לתשע סיעות נוספות.

באלף הקודם קראו לסחר הסוסים שליווה את דיוני התקציב בשם היצירתי "כספים ייחודיים". בהתערבות הבג"ץ נפתרנו מהכספים הייחודיים, אבל בתמורה קיבלנו את ה"תוספות הקואליציוניות".

החוק אומנם מחייב את שר האוצר לעלות לפני ההצבעה על התקציב על דוכן הכנסת ולפרט קבל עם ועדה את כל התוספות הקואליציוניות. אבל האם לא היה יותר פשוט לכלול אותן בבסיס התקציב ולהיפתר פעם אחת ולתמיד מהריטואל השנתי, הלא ממש מרנין, של כסף תמורת תקציב?

אמנון אטד, פרשן כלכלי