אחד משלנו

בן הרוש, 32, החליט שהוא רוצה לעשות קומדיה, והתחיל לחפש שחקנים. "יעל פוליאקוב, אורי גוטליב ואילן פלד הם חברים טובים", הוא אומר. "אילן הביא את ענת מגן, והתחלנו לעבוד. כל אחד מהשחקנים הביא שלוש-ארבע דמויות שהוא אוהב ושיושבות עליו הכי טוב, והתחלנו לחבר ביניהם. בהתחלה חשבנו לעשות מערכונים, רצינו לקרוא לזה 'הקומיקאים', אבל תוך כדי כתיבה החלטנו למקם את כל הדמויות בבניין אחד. מדובר בבית דירות ישראלי ממוצע, על קומות, עם מרפסות, עם תריסים, ההמצאה הישראלית הכל כך מכוערת. השם הוא מעין משחק מילים, אחד העם, משום שהסידרה עוסקת בדמויות עממיות: לא שינקינאיות, לא צפוניות, לא דרומיות, כל אחד מהעם".

"ההתחברות שלי ל'אחד העם 1' נבעה מהחברות ארוכת השנים עם ארז", אומר ניר ארז, 36. "אנחנו קבוצה של חברים שיש להם התבוננות דומה על החיים. הפרויקט נוצר והתגבש כשישבנו יחד בבתי קפה".

העלילה עוסקת בקורותיהם של דיירי בניין אחד, ויש בה מכל וכל: שני זוגות נשואים - מירי, פקחית עירייה שתלטנית (אילן פלד, שמגלם גם זקנה מיזנטרופית בשם אווה), ובעלה הנכה האומלל ראובן (אורי גוטליב, שמופיע גם כמר קיפניס הזקן המטורף); עמרם מזרחי (בן הרוש) ואשתו יהודית, שומרי מצוות ממוצא מזרחי. הוא שתלטן, היא לא מוציאה מילה מהפה. חן ומאיה (שוב בן הרוש ויעל פוליאקוב, שמשחקת גם את יו"ר ועד הבית הקשוחה) הם זוג צעיר, שעושים כל הזמן פוצי ומאמי אחד לשני. ענת מגן היא ילדה ממשפחת מצוקה בשם בת חן, שיש לה חונך, סטודנט חנון בשם אבירם (אורי גוטליב פעם שלישית). ויהיו עוד.

בן הרוש: "לכל פרק יש סיפור מסגרת העוסק באחד מחוליי החברה הישראלית, אליו אנחנו מתוודעים דרך האינטראקציה בין הדמויות. כל פרק מסתיים באסיפת דיירים, שכמובן לא מסכימים בה על כלום, כמו הישראלי המצוי". וההומור? יש דברים שקשה להסביר על הנייר, ומבינים רק כשצופים בהם. הנושאים כאובים, כמו נשים מוכות, התייחסות לנכים בחברה, דתיות וזוגיות, אבל הכל נעשה בצורה מצחיקה ביותר.

ככה נראית החברה הישראלית?

"אנחנו המראה של החברה, מציגים את מה שאנשים באמת חושבים, אבל פוחדים להגיד בקול רם. זו בהחלט ביקורת חברתית על הישראלי המכוער. אנחנו מציגים את הדמויות בצורה נלעגת, אבל עם אמפטיה. הדמויות חמות, וכל אחד יכול למצוא את עצמו מזדהה איתן או עם חלק באישיות שלהן. את הפיילוט העברנו בין כמה קבוצות מיקוד, וראינו שזה דיבר אל כולם. אין מישהו שלא גר פעם בבניין דירות ולא חווה יחסים עם שכנים מסוגים שונים, החל מהילדה הקטנה וכלה בזקנות".

ארז: "זה משהו שבין דרמה לקומדיה. אנחנו מנסים להעביר משהו על החברה הישראלית, בעיקר על הצדדים הפחות סימפטיים שלה. הריאליסטיות בסיפורים אולי מוקצנת, אבל אני חושב שכל מה שמתרחש בסידרה יכול בהחלט להתקיים במציאות".