מראה הופכת, נרטבים בגשם, קליטה משובשת

קודם כל, בואו נתחיל בלהסביר את השאלה: הכוונה היא, שאם מישהו עומד מול מראה, ויש לו שעון על יד שמאל, לדמות במראה יש שעון על יד ימין שלה. אבל, אם אותו אדם ישכב על הצד לפני המראה, והשעון שלו יהיה על היד העליונה, גם לדמות במראה השעון יהיה על היד העליונה.

חשוב להבין: בעוד שלמעלה ולמטה הם מונחים אובייקטיביים, שאפשר להגדיר אותם באמצעות המרחק מהאדמה, ימין ושמאל הם מונחים סובייקטיביים: אם שני אנשים עומדים זה מול זה, הימין של האחד יהיה השמאל של השני, ולהיפך. אבל, יש דרך להגדיר גם את הכיוונים בצורה פורמלית. הדרך לעשות את זה היא להסתכל על אדם מלמעלה (מכיוון הראש) ואז, אם הוא יסתובב כמו שמחוג השעון מסתובב, אנחנו נקרא לזה ימינה, ואם הוא יסתובב נגד כיוון השעון, אנחנו נקרא לזה שמאלה.

עכשיו בואו נראה מה קורה לכיוונים ב"תוך" המראה: דמות במראה בעצם זזה בדיוק כמו האדם שמולה בציר שהולך לצדדים, וגם בציר שהולך למעלה ולמטה. אבל, היא עושה ההפך בציר של הקדימה-אחורה: כשאני הולך קדימה, הדמות שלי בעצם הולכת "אחורה" יחסית לציר שלי (מתקרבת לקיר שמאחורי). מתברר, שתכונה של שתי מערכות צירים שהפוכות רק בציר אחד שלהן, היא שכיווני הסיבוב בהן הפוכים. כלומר, אם נשים שעון אנלוגי מול המראה, בתוך המראה המחוגים יסתובבו נגד כיוון השעון כמו שאנחנו מכירים אותו. וזה – גם אם נשים את השעון בדיוק מול, או במאונך למראה, ובכל זווית שהיא. תבדקו!

מה שאומר, שאם נפעיל על הדמות במראה את הכלל שלנו למציאת הימין בתוך עולם המראה – כלומר נסתכל עליה מלמעלה, ונקרא ימין לצד שהוא עם כיוון השעון – השעון יהיה על יד שמאל שלה! כי בתוך המראה - זוכרים? - השעון מסתובב לכיוון ההפוך. אבל, מאחר שאנחנו עושים את השיפוט הזה מתוך נקודת המבט שלנו, ולפי כיוון סיבוב השעון בעולם שמחוץ למראה, לנו נראה כאילו פתאום השעון הוא על היד הימנית של הדמות.

אמרנו שלא יהיה פשוט!

ואם אתם שואלים למה זה בכלל חשוב ימין או שמאל, בביולוגיה יש המון חשיבות לכיוון בו מסודרים האטומים במולקולה. מולקולות שהן תמונת הראי אחת של השנייה נקראות איזומרים, והיה זה לואי פסטר (זה מהחלב המפוסטר) שגילה את העובדה שבכלל יש למולקולות תמונות ראי. היו לו במעבדה צלחות עם סוכרים, ועובש זיהם לו את אחת הצלחות. במקום לזרוק אותה, הוא בדק אותה בכל זאת וגילה, שפתאום היא מקטבת את האור. זה קרה בגלל שהעובש אכל רק את אחד האיזומרים של הסוכר, ועכשיו לא היו גם כאלה וגם כאלה בצלחת, אלא רק סוכרים שמקטבים את האור לכיוון אחד. לתופעה קוראים איזומריה אופטית, כי כל איזומר כזה מקטב את האור לכיוון אחר.

עוד משהו: אמנם אמרנו שימין ושמאל הם מושגים סובייקטיביים, אבל מתברר שיש דרך להסביר אותם גם לאיש הירוק ממאדים (שאצלו אולי השעון מסתובב הפוך, או שאולי בכלל אין לו שעון). יש בטבע תופעה פיזיקלית שהיא לא סימטרית: בפירוק רדיואקטיבי של קרני ביתא נפלט אלקטרון, והוא תמיד מסתובב באותו כיוון. אז אם האיש הירוק ממאדים יעשה פירוק ביתא ויסתכל על כיוון הסיבוב של האלקטרון, הוא יוכל לדעת למה אנחנו קוראים ימין.

ותודה לאבי גולד על השאלה.

בגשם, מתי נרטבים יותר: כשהולכים, או כשרצים?

גם השאלה הזאת יותר מסובכת משנדמה, משום שהתשובה תלויה בהרבה מאד פרמטרים משפיעים. למשל – באיזו זווית יורד הגשם; באיזו מהירות; באיזה מהירות צועדים; באיזו זווית הגוף נוטה; וכמה זמן עומדים ללכת או לרוץ.

הרי ברור, שאם הגשם היה יכול לבוא בדיוק ממול, במאונך לצועד, הוא היה נרטב יותר מאשר אם הגשם יירד ממש מעליו. כי אם הגשם יורד ממש מלמעלה, אז הקדימה והאחורה של החולצה והמכנסיים לא יירטבו בכלל, ויירטבו רק החלק העליון של הראש והכתפיים, וגם גב כפות הרגליים.

עכשיו, אם מתחילים לרוץ, בעצם גורמים לזווית של הגשם להשתנות, והיא תהיה קרובה יותר לזווית המאונכת. דוגמא טובה לתופעה הזאת אפשר לראות בנסיעה ברכבת, או על חלונות הצד במכונית מהירה: כשעומדים, הטיפות זולגות על החלונות כלפי מטה, אבל כשנוסעים במהירות גדולה, הטיפות זזות על החלונות בזווית כמעט מקבילה לאדמה. כלומר, לרוץ יגביר את מהירותך, ויגרום לגשם להגדיל את הזווית שלו ביחס אליך, וזה, כמו שאמרנו קודם, יגרום לך להירטב יותר.

מצד שני, אם הריצה הזאת תקצר את זמן השהייה שלך בגשם בצורה משמעותית, זה יגרום לך להירטב פחות...

בקיצור, כדי למצוא את המהירות האופטימלית שכדאי ללכת בה, צריך לפתור כמה משוואות. אז אין לנו בשבילכם חוקים ברורים, רק כיווני מחשבה. אבל דבר אחד ברור: אם יש שלוליות – כשרצים נרטבים יותר, מלמטה, בגלל השפריצים. והמסקנה המתבקשת היא: כדי להירטב פחות, הכי כדאי לא לצאת בגשם. או אם יוצאים, לפחות לא לשכוח את המטרייה. ולפתוח אותה גם עוזר.

ותודה לאבי הולנד, בן 26 מראשון-לציון.

איך משפיע אדם על קליטה משובשת ברדיו?

התשובה הפשוטה היא, שגוף האדם הוא מוליך, כמו שיודע כל מי שהתחשמל... (לא מומלץ). בתור מוליך, הגוף שלנו קולט את גלי הרדיו מהאוויר. אם אנחנו נוגעים באנטנה, אנחנו פשוט משפרים את יכולת הקליטה של הרדיו. פשוט וקל. ואיך זה שהקליטה משתפרת גם כשלא נוגעים באנטנה? מרגע שיש קרבה מסוימת בין הגוף לאנטנה, נוצר מעין מערך של אנטנות שמדברות ביניהן. רק שלהסביר את זה – זה כבר הרבה יותר מסובך.

אבל אם אנחנו כבר מדברים על אנטנות, כדאי לדעת שיש להן תכונה מיוחדת: האנטנה היעילה ביותר היא זו שאורכה בדיוק כאורך הגל המשודר! משום כך האנטנות ניתנות להארכה ולקיצור – כדי שנוכל לכוון את האורך שלהן לאורך המתאים. ולכן גם ניתן לראות שלפעמים השיפור בקליטה תלוי בגובה של האדם שנוגע ברדיו. וזה גם מסביר למה טלסקופ רדיו צריך להיות ענק: פשוט בגלל שהוא צריך לקלוט אורכי גל ענקיים.

השיפור גם תלוי בכיוון שבו משדרת התחנה, משום שהזווית האופטימלית לקליטה היא בניצב לכיוון התקדמות הגל. לכן מסובבים אנטנות צלחת לכל מיני כיוונים.

בגלל שתי התכונות האלה של הקליטה, אנטנות טלוויזיות ישנות היו מורכבות ממקל אופקי עם מוטות אנכיים בגדלים שונים, שניתן היה לסובבו לכיוונים שונים.

ל-FM יש אורכי גל קצרים יותר מאשר ל-AM, לכן ל-AM צריך אנטנה יותר גדולה. אבל מצד שני, AM נקלט טוב יותר, משום שהגלים שלו מופרעים פחות על-ידי האטמוספירה.

ותודה למור זילברמן, בת 21 מכוכב יאיר, ולעופר פנחס, בן 17 מרמת-השרון (כל-אחד לחוד), על השאלה.