אהבה צרובה

לטלוויזיה בישראל נגמר הכסף. אם לא נגמר הכסף, נגמר החשק להוציא אותו. אם לא נגמר החשק להוציא אותו, בטח שנגמר הניסיון להוציא אותו בבת-אחת על משהו טוב באמת. בערוץ 2 תם, לפחות לבינתיים, עידן הדרמה הישראלית המושקעת. "הבורגנים" או "בנות בראון" לא יקרו כאן שוב בקרוב, בטח שלא בתקציבים של 100 אלף דולר לפרק או יותר.

ערוץ 2 - המורכב כרגע משלוש זכייניות שאינן יודעות מה יעלה בגורלן - נכנס ללא מיצמצוץ לעידן החסה-צנון שלו, המורכב מטלנובלות ("אהבה מעבר לפינה", "אסתי המכוערת"), שקיקי בוטנים שפג תוקפם ("משהו ללבוש", "גברים"), בידור מהסוג המיושן והרע ("המופע המרכזי") ותוכניות-מציאות בהשקעה דלה יחסית ("קחי אותי שרון").

הכבלים סיימו, לעת עתה, את יחסיהם הטובים עם מערב כדור הארץ, ולפיכך לא סביר שהסדרות הטובות בעולם ייראו מסתובבות בשכונה בזמן הקרוב. לערוץ 1 לא נגמר הכסף אף פעם - תקציבו השנתי גבוה מ-900 מיליון שקל - אבל נכון לאתמול, אין שם תקציב למפיות למזנון. בהנחה שהכסף נמצא מתחת לאיזושהי כרית ושמשבר המפיות יסתיים - אולי בתיווך אמריקני - הציפיה הריאלית היחידה שלנו מהערוץ הראשון צריכה להיות בתחום הרכש; אם האנשים שם יחדלו לנסות להפיק בעצמם - מה שכמעט תמיד נגמר בצרות איומות כמו "צימרים" - אולי יוכלו להפנות קצת משאבים להרמת הכפפה המושלכת של הסדרות הטובות בעולם. קנו לנו. מה יש. נגיד תודה. לזה אתם מסוגלים, לא? (ו"זירת הפשע" היא ההוכחה). ולגבי ערוץ 10, בינתיים הם מסתפקים ב"24" ולא נראה שזה ישתנה בקרוב.

הדברים המדכאים והחד-משמעיים ביותר לגבי סוף עידן ההשקעה בטלוויזיה בישראל נאמרו לפני שבוע על-ידי חגי לוי, מפיק "האהבה מעבר לפינה", בראיון ל"רייטינג". "טלנובלות תואמות הרבה יותר את מציאות הטלוויזיה של ישראל", פיענח לוי. "היו סדרות של 100 אלף דולר לפרק כמו 'הבורגנים' וכמו 'שבתות וחגים'. (אבל) כשבא זכיין ואומר לעצמו - מה לעשות, 10 פרקים נורא יפים במיליון דולר, או 100 פרקים נורא יפים במיליון דולר, וה-100 פרקים יביאו יותר רייטינג... אז אי אפשר להגיד שזה לא קשור".

הצרה היא שלוי לגמרי צודק. אין דרך ממשית להתווכח עם התחשיב הזה מבלי לגלוש לעניינים ערכיים דוגמת איכות, שליחות, יצירת-מקור, השראה, חינוך, הרגלת הקהל - כולן מילים הנשמעות כשפה זרה כאשר אתם מנהלים גוף טלוויזיה מסחרי. ישראל תהיה מדינה של טלנובלות, לפחות בזמן הקרוב. ככה זה במקום קטן, דל באמצעים, עם מזג אוויר לטיני וציבור גדול המפנטז על נטליה אוריירו ומוכן להסתפק בלירון וייסמן.

נשארים במחשב

זה משאיר אותנו - האנשים שרוצים לראות טלוויזיה - מול המחשב האישי. מול קאזה. מול אי-דאנקי. מול אי-מיול. מול כל תוכנת הורדה הדורשת ממך ללמוד עולם חדש של קשרים, טכניקות, אתרים חצי-חוקיים, מהירויות, הגדרות ופורמטים. המחשב שלנו, מצידו, לומד כרגע לישון פחות. דופק משמרות לילה. החיבור האינטרנטי המהיר הביא אותנו למקום שבו אנחנו מוכנים ויכולים לקחת את גורלנו בידינו.

העונה האחרונה, וזו הבאה של "חברים" זורמת אלינו בחסות האינטרנט. גם העונה השניה של "24". גם כל עונה של "סיקס פיט אנדר" ("עמוק באדמה") המדוברת מתוצרת HBO, שנרקבת במחסני הכבלים ללא יכולת חוקית לשדרה. גם "הסופרנוס".

זהו עולם של גניבות בקנה-מידה הולך וגדל, וכראוי למחסן האפלולי בו מאוחסנת הסחורה המוברחת הזו, הוא מואר באור ניאון קלוש, פועל לאיטו ואין לך כל אחריות על טיב ואיכות הסחורה. אתה מתבקש להמתין בתור ארוך - לילות שלמים, לרוב - על מנת לקבל לרשותך פרק בודד, ואיכות הצפייה בו לא תשתווה בקרוב לזו של שידור כבלים סטנדרטי.

כמו מהגרים היספאניים לא-חוקיים, משופמים ומיוזעים, אנחנו נדחסים למחסן מדי לילה, מבקשים לצאת עם חתיכת משהו. מעבר לכביש - מהמחסן החוקי והרשמי, להלן סניפי "בלוקבאסטר" - אנחנו מתחילים לקבל לאחרונה עזרה בלתי צפויה. "בלוקבאסטר" כבר חסכו לנו את הציפיה כסוסת הציפורניים לפרק המפושפש-מפרסומות הבא של "24" כפי שהיא משודרת בערוץ 10. העונה השניה של הסידרה מונחת על מדפי הרשת בימים אלה, והביקוש הברור ל"24" יניב, בוודאי, המשך; בלוקבאסטר יכולה לאכלס בנחת גם את "סיקס פיט אנדר", "הסופרנוס" או כל עונה חשובה אחרת שנחסכת מאיתנו.

השינויים האלה בהרגלי הצריכה - חלקם כרוכים בעבריינות-לייט מצידכם - הופכת אותנו לשליטי טלוויזיה פרטיים מזן חדש: למתכנני לוח המשדרים של עצמנו. הכוח הזה, המוענק לאזרחים אמריקנים המתחברים, למשל, לשירות Tivo החוקי, נלקח בישראל בכוח על-ידי שודדי הים הווירטואלי, להלן כמעט כל מתחבר נוסף לאינטרנט המהיר. אין לנו את היכולת להפיק לעצמנו את דרמת המקור הישראלית הבאה, אבל איש לא ימנע מאיתנו ליישר קו עם חזית הטלוויזיה העולמית, בעיקר כשהטלוויזיה בישראל עוזבת הכל ונוסעת לדרום אמריקה לזמן בלתי מוגבל.

זה אומר כי הטלוויזיה המסחרית בישראל עשויה למצוא את עצמה, תוך פרק זמן כלשהו, עם קהל יעד עיקרי של ילדים ובני-נוער צעירים במיוחד לצד קהלים מבוגרים שאינם יודעים טוב יותר. קהל היעד הנחשק העיקרי – בני 18 עד 50 המסוגלים להוציא כסף שהרוויחו – יילך ויתרחק לתוך עולם תוכן טלוויזיוני פרטי משלו, היישר מהמחסן הווירטואלי של האינטרנט. אלו גירושין, והם אינם נעימים לאף צד, אבל אין לנו ברירה; הבעל החוקי הפסיק לשים עלינו, ואנחנו מוצאים אהבה צרובה וזולה - מה זולה, חינם - במקום אחר. זה לא אנחנו, זה הם.