אלי ישי והדגל הקרוע
פסטיבל קומיקס נפתח היום בסינמטק ת"א ובמרכזו דיון בקומיקס ודת. שלמה כהן, שמציג קריקטורות חריפות שנפסלו, אומר בראיון: "הגבול היחיד שאני מכיר הוא גבול הטעם הטוב"
פסטיבל קומיקס ייחודי נפתח היום (ב') בסינמטק תל-אביב ויימשך שלושה ימים.
בין היתר יתקיים במהלכו פאנל שיוקדש לקריקטורות חילוניות העוסקות בנושאי דת ויחסי חרדים-חילונים. בפאנל, אותו ינחה חבר הכנסת אברהם בורג, ישתתפו שר התשתיות יוסף פריצקי מסיעת שינוי, הקריקטוריסט יוני גרשטיין מ"יתד נאמן", המאייר אורי פינק, המאייר שי צ'רקה והקריקטוריסט שלמה כהן מ"גלובס", אליו הפננו מספר שאלות.
אז מה אפשר לצחוק על אלוהים?
"בעיני לא, מהטעם הפשוט שאין לנו שום אינפורמציה עליו. אנחנו לא יודעים איך הוא נראה ואם הוא קיים בכלל, שני דברים שנדרשים על מנת לצחוק על מישהו. הצחוק, אם הוא קיים או ההתחשבנות היא עם הממסד הדתי, עם פקידי הדת והמאסה הפנאטית של המאמינים".
דברים מקפיצים אותך, זו הסיבה שאתה מצייר?
"כן, בהחלט. זו הדרך שלי להביע דברים מטרידים ובעיניי הבעיה העיקרית של ישראל היום היא לא הפלסטינים ולא מדינות ערב או המצב הכלכלי אלא היעדר ההגדרה העצמית, העובדה שטרם החלטנו אם אנחנו יהודים או ישראלים, הערבוב שבין דת למדינה. יש הרבה מאד קומיקסים שאני משער שיוצגו בערב הזה שיגעו בנושא הזה".
אתה יכול לספר קצת על הקריקטורות שלך?
"ב'הגל' למשל אני מתאר את ההרגשה שלי כחילוני שיושב ומשתזף בשמש, כשגל עכור שמורכב מיצירים של שבלונה פנאטית דתית, עומד לשטוף אותנו. יש כאלה שקוראים לזה קריקטורה אנטישמית, אבל אנשים פה לא מבינים את מובן המילה אנטישמיות - אני יוצא נגד מפלגה לא נגד עם. ב'מגילת העצמאות' למשל אפשר לראות שופט בית המשפט העליון שבידו ספר תנ"ך נשען על מגילת העצמאות שהיא אחד הבסיסים המוסרים והחוקיים של מדינת ישראל. מאחוריו יש איש דתי שמטאטא את המגילה מכיוון שיש בה דברים שמפריעים לו. הוא פשוט מוחק את המגילה שמגדירה אותנו.
'ניקולאי' שזה ציור שקשור אולי באופן פחות ישיר לפאנל ובכל זאת, זוהי עבודה מתוך סדרת עבודות על חיילי צה"ל ילידי חבר העמים שנהרגו בעת מילוי תפקידם, לא הורשו להיקבר בישראל ונשלחו בחזרה לחבר העמים. ניקולאי נהרג בקרב כחייל ישראלי והסיפור שלו הוא אחד מתוך מספר סיפורים שמראים את חוסר היכולת שלנו כחברה שמוגבלת בתוך חוקים דתיים להכיל את השונה. הקריקטורה הזו נפסלה ולא פורסמה מכיוון שהעיתונות הישראלית סירבה לומר את האמת.
'אנאפאזה' מתייחסת לסיפור הגטקעס ולהקת בת-שבע. אחרי המהומה, פנו אליי במסגרת כתבה גדולה שאמורה היתה להתייחס לכל הציורים והאיורים שנפסלו על רקע של נושאים דתיים. הקריקטורה מראה רקדן שאינו יכול לקום מהכסא מכיוון שהוא קשור בתפילין והיא היתה אמורה להופיע בראש הכתבה. זה ציור שמדבר על כבלי הדת ובאופן פרדוקסלי זו קריקטורה שנפסלה. עבודה נוספת היא 'ישי והדגל' בה הראיתי איך שהרב עובדיה יוסף קורע את הדגל שלנו לשניים והופך אותו לסמרטוט. מפה אפשר להבין מה יכולים לגרום אמונה דתית ופנטיות לסמלי המדינה.
יש גבולות שאותם לא תחצה?
"הגבול היחיד שאני מכיר הוא גבול הטעם הטוב. גבול הטעם הטוב הוא בעצם המסגרת התרבותית של האדם. אני יכול לצייר תכנים וולגריים וגסים אבל זה לא ייצג אותי. אני משער שהגבול נקבע בין עורכי העיתונים בהם מוצגים הקריקטורות לבין הציירים. לעתים העורכים פחות מעזים מאשר הקריקטוריסטים, השיקולים של שני הצדדים שונים".
יש נושאים שהקהל הישראלי עדיין לא מוכן להתמודד איתם?
"דת ואנטישמיות הם נושאים רגישים. העם היהודי והישראלי בכלל פחות מבין קריקטורה. זה סוג של הומור שלא כל-כך מדבר פה, מכיוון שאני חושב שזו לא שפתנו. במקרים אחרים ובמקומות אחרים היו קריקטורות שהזיזו דברים והשפיעו. בסך הכל אני חושב שקריקטורה היא חלק מתוך המסה של המדיה בה אנשים מעבירים אינפורמציה והיא תוססת. על סמך קריקטורה אחת לא יתהפך העולם, אבל יש לה בהחלט כוח. שוב, בישראל, אני חושב שפחות, כי זו מדיה שפחות מובנת כאן אולי בגלל שהאמנות הפלסטית והציור לא התפתחו בעם היהודי כמו שהתפתחו המוזיקה, וההומור הכתוב. הציור הוא תחום שהתנוון במשך שנים בין היתר בשל הציווי לא לעשות פסל ותמונה. זה תחום שקיבל משקל סגולי מינימלי. לפני שנה 'ידיעות אחרונות' יצא במבצע איש השנה בכל תחומי העשייה בהם ספורט, תיאטרון, פוליטיקה, מדע וכולי. הקטגוריה היחידה שלא היתה קיימת היתה איש השנה באמנות וכששאלתי איך קרה, ענו לי 'פשוט לא חשבנו על זה'".
