בוא הביתה

ליאור מילר הוא סוג של מותג. גם ממרומי גיל 31, אחרי פרישה מרצון מעולם הזוהר והתעלמות חד-צדדית (שלו, יש לציין) מהתקשורת, הוא עדיין נותר "ליאור מילר", האדם והמעיל שפרץ בן רגע מאלמוניות נתנייתית לכל שלט חוצות אפשרי. למרות השנים שעברו ועמודי הרכילות שהתמלאו, מילר הוא סוג של חידה לא מפוצחת. לכאורה, היה לו הכל. הוא סומן כסמל מין לוהט בכל משאל חג, כיכב בקמפיין המדובר של קסטרו, שיחק בסבונייה "רמת אביב ג'", קיבל הצעה מפתה מסוכנות הדוגמנות העולמית "פורד" (שכללה גיחה קצרצרה ללא תוצאות לניו יורק), הניב תעשיית פוסטרים ומכתביות, ויצא לכמה דייטים לוהטים ומתוקשרים היטב.

יום אחד, בלי לנפק הסברים, הוא קם וריסק את הכלים. באותה התנהלות לא ברורה ומקרית לכאורה, שאפפה אותו מאז חדר לאור הזרקורים, הוא חתך לכיוון שמשך אותו מאז ומעולם, לדבריו, המוזיקה. וכך, בשלוש השנים האחרונות, מתלווה למילר התואר די.ג'יי. החדירה לעולם המוסיקה האלקטרוני גררה הרמת גבות סביבתית בקרב אלה שאינם נמנים עם חבריו הקרובים, כשמילר, כמו מילר, שוב לא רואה צורך לספק הסברים.

באותה התנהלות שקטה ודיסקרטית, הוא פירק לאחרונה "חבילה" בת שמונה שנים, שכללה רעיה בדמותה של יעל אבקסיס, ילד משותף, ועבר לגור בדירת גג מול חוף ימה של תל אביב. כצעד לבאות, חבר מילר לסוכן הדוגמנים רפי עגיב, במטרה לחזור לעולם הדוגמנות והשואוביז. מצויד בשלל אזהרות על האיש והתנהלותו מול התקשורת, או כמו שמישהו טרח לציין בפניי, "אגוז קשה שלא משתף פעולה עם התקשורת", הגעתי לדירתו החדשה של מילר, רק כדי לגלות שהוא, בדיוק כמו כולנו, נמצא במסע של חיפוש עצמי, מסע שהוא עומד בראשיתו.

איך קרה שעם כל ההיסטריה המטורפת שהייתה סביבך, שלל הצעות העבודה והכסף שזרם, קמת בוקר אחד ואמרת "שלום ולא להתראות"?

"זה היה פייד אאוט מתוך בחירה. הנשמה שלי צעקה. ההצלחה בעולם הבידור זה משהו נורא חיצוני, כשלמעשה כל אותו הזמן, מבפנים, לא נגעתי בעצמי. זה הדבר הכי נורא, לחיות ככה. לחיות בצורה לא ממומשת. פעם היו אומרים עליי שאני 'קולב' והייתי מתעצבן מזה. אבל אם אני מסתכל על זה היום, מבחוץ, אשכרה הייתי 'קולב', ולא משנה איך אני אהפוך את זה".

ועכשיו, למרות הכל, אתה חוזר להיות קולב.

"סבבה. עכשיו בא לי".

ומה גרם לשינוי?

"לא יודע. עכשיו פשוט בא לי לעבוד. לא לכל דבר צריך להיות הסבר משמים. עכשיו אני רוצה את זה, אני מסתכל על זה אחרת ואני מוכן לשתף פעולה. כרגע אני מנצל את האופציות שקיימות מבחינתי".

כבר שמעתי כמה לשונות מלחששות ש"הנה, התפרקה לו היציבות הכלכלית והוא רץ לדוגמנות".

"יציבות כלכלית? מה שמבחוץ נראה יפה, לא תמיד אומר שזה גם מבפנים. חוץ מזה, לא מעניין אותי מה אנשים אומרים. הכל אגו-שמגו. בסופו של דבר, אותן תולעים יאכלו אותי ואותך. אתה יודע מה הבעיה שלי? שאני לא עושה דברים עד הסוף. אבל עכשיו החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים, מחפש את הבאלנס והולך עד הסוף".

עולם הדוגמנות והמשחק, אז והיום, מהווים עבור מילר לא יותר ממשהו צדדי. "ניצול משאבים", כפי שהוא מגדיר זאת. למרות העובדה שצבר קילומטרז' מכובד שכלל מחזות זמר ("פו הדוב" ו"רובין הוד"), כתיבת טור שבועי בעיתון נוער, השתתפות בפסטיגל (מקום שלישי), תפקידים בסדרות "צה"ל 1" ו"היעלמות", ואפילו גיחה לרגע לתיאטרון "הסימטה" בתפקיד דרמטי של חייל משותק, הוא לא ממש מצא את הבית החם שחיפש כל השנים.

השינוי מבחינתו היה כשהחל להגיש את תוכנית המוסיקה "קליפופ" בערוץ 1. עבורו, זה היה סוג של חיבור פומבי לתחום שתמיד כל כך אהב – המוסיקה. "אני זוכר את עצמי מגיל שלוש, עם טרנזיסטור באוזן", הוא נזכר, "בגיל מאוחר יותר, הייתי יושב מול הטייפ, האצבעות על הרקורד ועושה מארב שעות בשביל להקליט איזה שיר מהרדיו. יש לי מין אובססיה מטורפת למוסיקה". כשמילר מדבר על העשייה המוסיקלית עיניו זורחות, גופו מצטנף ומשהו מהחזות הקשוחה בו נסדקת. את דרכו אל עולם המוסיקה הוא עשה דרך "Angel Tears", ההרכב המוסיקלי-אתני של מומי אוחיון וג'יימס סבסטיאן טיילור. יחד, הם הוציאו את אלבום הבכורה, שנשא את שם הלהקה. לאחר מכן החל מילר לסובב פטיפונים ב"ס(צ)ין", הדאנס-בר המיתולוגי של יאיר שחם. אנשים רבים בתעשיית חיי הלילה לא ידעו בהתחלה איך לעכל את התופעה הזו שנקראת "ליאור מילר". הרי הוא, שהתפרסם בכל מדיה אפשרית, שנחשב ל"סלב" בכל מקום – מה לו ולנגן לעיני 200 אנשים בדאנס-בר תל אביבי?

"לאנשים היה קשה לקבל את זה שבן אדם אוהב ויכול לעשות כמה דברים", הוא אומר, "כולם אז אמרו 'הוא גם מדגמן, גם משחק, גם נשוי ליעל ופתאום הוא גם נכנס למוסיקה, מה הקטע שלו?'. בהתחלה היה לי נורא קשה, למרות השם שלי או אולי בגלל השם שלי. רק היום, אחרי שלוש שנים, אני מרגיש שמתחיל להשתחרר איזה פקק מסוים ביחס אליי. היום אני כבר לגיטימי, אנשים מכירים את הקו המוסיקלי שלי ומעריכים אותי. החלטתי שהפעם, עם כל השינויים שעוברים עליי, אני הולך לעשות את הדברים עד הסוף".

אז עכשיו אתה הולך לעשות חתונות ואירועים? נשמע הרבה פחות סקסי.

"פעם, אם היית שואל אותי אם הייתי רוצה לעשות חתונות, הייתי אומר לך 'עזוב'. היום זה טריפ לעשות חתונה. זה לשלב המון סגנונות ולעשות לאנשים הכי טוב בעולם ביום, כנראה, הכי מאושר בחייהם".

אתה לא חושב שזה סוג התפשרות?

"ממש לא. זה סוג של שליחות, למרות שזה מסחרה. חוץ מזה, לפעמים אתה יכול ליפול על חתונה שרוצים בה דארק אייטיז', ואתה אומר וואלה, מגניב. חוץ מזה, אני מתאר לעצמי שאמשיך לנגן לפחות פעם בשבוע אל תוך הלילה".

בימים אלה הגדיר לעצמו מילר מטרה חדשה: ללמוד לנגן – עניין הכרחי לאדם שרואה את עתידו בעולם המוסיקה. "אני מבטיח לך שאם נדבר עוד שנה-שנתיים אני אדע כבר לנגן", הוא מכריז, "זאת גם אחת ההחלטות שלקחתי, והחלטתי שאני לא מוותר לעצמי. אני אשבור את הראש בקיר אבל בסוף אני אנגן בגיטרה".

ואז?

"האפשרויות מגוונות. הייתי שמח לשתף פעולה עם אביב גפן, מיכה או ארקדי, ברי ודנה ברגר".

"הילד שלי הוא לא חלק מהמשחק", אומר מילר בזעם, "אם מישהו יצלם את הילד שלי הוא יחטוף מכות בעיקר כשביקשתי שלא לעשות את זה. אני גם אשב מבחינתי יומיים באבו כביר. זה שלי וזה לא צריך לעניין אף אחד".

בכלל, אהבתו הגדולה ביותר של מילר (לצד המוסיקה, כמובן) הוא בנו בן השש. כמו אב מסור, הוא מגונן עליו, מהלל אותו ולא מהסס להתפאר בו, כמתבקש מהורה גאה. "זה לא קל לגדל ילד, ויש לו ים של רצונות, מלחמות, ולפעמים הוא מתחצף. אבל, זאת העבודה הכי מדהימה שלי".

איך אתה מרגיש בימים אלה, כשהבסיס המשפחתי שלך התפרק?

"זה לא פשוט, אבל זה היה הדבר הכי נכון לעשות בזמן הזה".

זה שפירקת "חבילה" משנה את תפיסתך על החיים?

"פעם אמרתי שצריך שיהיו דברים משותפים, שיהיה על מה לדבר. בסופו של דבר, אם אתה מחפש דברים משותפים, בעצם אין לך על מה לדבר מההתחלה. תאר לך שאתה ואני אותו הדבר. איזה משעמם זה. שנינו אוהבים לראות אלמודובר, שנינו אוהבים לשתות קולה ולאכול פיצה. אז מה? כל היום נאכל פיצה, נשתה קולה ונראה אלמדובר? זה שיעמום תחת, סיוט. אבל זאת תפיסה כללית, ולא דווקא קשורה ליעל. העניין של הפרידה הוא אישי ולגמרי שלנו".

למרות זאת, להתחיל שלב חדש בחייך זה לא פשוט. אחרי הכל, היה לך איזה גרעין והוא איננו.

"זה לא כזה פשוט לתת לזה כותרת 'גרעין' או 'משפחה'. המשפחה הזאת תהיה לי כל החיים, יש לנו ילד משותף. זה קרה וממשיכים הלאה. אתה לא יכול לדעת מה יקרה לך בחיים. זה הכי כיף, אתה יכול לבנות וליזום ולעשות, ואז בא איזה 767 ומוריד את התאומים וזהו, כל החיים משתנים פתאום. זה מטורף אבל אני מרגיש חסין מהכל. מאנשים, מהתקשורת וממצבים שונים".

אבל זה חלק מכללי המשחק, לא?

"אני מתעב את כללי המשחק. אתה עושה סרט? לך תעשה יח"צ. עושה קמפיין? לך תתראיין. מה זה קשור? מה הקשר בין תחת למחט? למה אני צריך להתראיין אם אני עושה קמפיין, ובין כה וכה רואים אותי בשלטי חוצות ובטלוויזיה? שותים לך את הדם עד הסוף, ועוד עם קש. כוסאמק של המשחק הזה. למה לי ללכת לתוכנית בוקר? ראבק. מה זה נותן?".

אז הנה שאלה מכשילה: למה בעצם אנחנו יושבים עכשיו לריאיון הזה?

"בגלל שזה 'לילה', ואם זה היה עיתון אחר זה לא היה מעניין אותי. העיתונים בארץ זה אחד הדברים הכי מזעזעים שיש עלי אדמות. עקבתי אחרי הציטוטים והכותרות מאחורי הגירושים שלי ואני אומר לך שמעולם לא צחקתי ככה. זה מצחיק לראות איך אנשים בונים לעצמם פנטזיות ודברים שמעולם לא היו ולא נבראו. ישבתי בשירותים, קראתי עיתון וצחקתי".

קל לך להתייצב נגד התקשורת כי אתה כבר "ליאור מילר". הרי אם מחר תיפתח תצוגת אופנה, כל התקשורת תתייצב.

"תהיה בטוח שלא".

למה?

"כי אני לא כזה מעניין".

אבל עכשיו התגרשת, אתה שוס.

"אני לא חושב שאני כזה מעניין מהמקום ש'הם' מחפשים את זה. אני דווקא אנטי".

אולי זה בדיוק מה שמעניין בך.

"כן, הם חולים על זה שאני באד בוי. זה מטריף להם את השכל. תדע לך, להיות בבידור זה מקום מאוד בעייתי מבחינת בן אדם שמחפש אמת ומחפש את עצמו. הכל שקר אחד גדול, ואתה צריך ללכת פה בין הטיפות ולהשתדל שלא ליפול לתוך הבורות שהמקצוע הזה טומן לך, והוא טומן לך המון".