הסלולארי בראי הזוגיות

לפני כמה ימים שאלה אותי האשה שלצידה אני מתעורר בבוקר למה אני לא מתקשר אליה במשך היום, במהלך שעות העבודה הארוכות בהן אנחנו מנותקים זה מזה. ישנן שתי סיבות. הראשונה היא שאני גבר, וזה לא בא לי בטבעיות. גברים כידוע צריכים תכלית בחיים. הם לא מסוגלים סתם לקשקש על שום-דבר בטלפון ולבזבז את זמנם היקר מפז בו הם עסוקים בכיבוש העולם, מציאת תרופה לאיידס, ויכוחים על פוליטיקה וכדורגל וכל זה עד ארוחת הצהריים.

כי גם אני, למרות כישורי הקשקוש המפליגים שלי אליהם אתם נחשפים עכשיו, צריך נושא של ממש לדוש בו. לדון עליו. אז כשהיא מתקשרת, אני מנסה למצוא נושא מהותי, ענייני, על מנת שאוכל לפתח אותו לאחת מהתיאוריות המופרכות שלי ולגולל אותה באזניה העייפות. זה יכול להיות "תפיסות חדשות בנוגע לעימות הישראלי-פלשתיני", "השפעת נוכחותה של החתולה על חיי האישות שלנו" (ויש השפעה), "הציונות בעידן הפוסט-מודרניסטי", "הגלובליזציה ואנחנו", "פורום זוגיות לאן", "רצפת פרקט - בעד ונגד", ועוד נושאים הרי גורל כגון דא. וזה קשה. זה מתיש את המוח. אז פלא שאני לא מתקשר?

אבל זו לא הסיבה המרכזית. זה המכשיר. אותה המצאה קטנה ומעצבנת שלפעמים אתה שואל את עצמך כיצד הסתדרה האנושות בלעדיה. אלא שאז אתה נזכר שהיא דווקא הסתדרה מצוין. טלפון סלולארי. מי צריך את זה בכלל? אני מתעב אותו. אני בז לו. הוא עושה את החיים שלנו קלים מדי, לעזאזל. הוא מפשט את ההתנהלות שלנו ומקהה את היצירתיות שבנו (איפה הימים של האסימונים בשרוכים של הנעליים?). עוד תלונות? הוא מחמם לי את האוזן (מה שגורם לי לתהות שמא זו בעצם המצאה מתוחכמת להמסת הצהוב באזניים), מטגן לי את המוח שגם ככה עובד באותו רגע על טורים גבוהים, מתיש את בת השיח שמוחה עובר באותו רגע תהליכי צלייה דומים, ועושה את השיחות משעממות כמו אלו שנזכרו לעיל.

איך התרגלנו אליו כל כך מהר? אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שלי. לא, אני מתכוון לפעם הראשונה שבה אחזתי בחרדת קודש טלפון סלולארי. הסלולאריים של אז היו שמנים, כבדים, לא קלטו שום-דבר ובאופן כללי אכן תפקדו יותר כסמל-סטטוס מאשר ככלי לגיטימי לתקשורת בין-אישית. זוכר איך לחצתי נפעם על מקשיו הזרחניים (אני נשבע שאין פה שום אלגוריה ושום נעליים. כל דמיון למשהו אחר הוא על אחריות מוחכם המעוות בלבד). כלום לא קדוש יותר. היום אני מפיל את המכשיר הפרטי שלי על הרצפה לפחות 4 פעמים ביום, נושך בתאווה בלתי מובנת את האנטנה שלו ובבואי הביתה אני משליך אותו כלאחר יד על הרהיט הרך הסמוך (כורסה, ספה, מיטה, חתולה. מה שבא קודם). את חרדת הקודש אני שומר לפלייסטיישן.

לקראת שחרורי מהצבא כבר נשאו כולם סלולאריים קטנים ומעצבנים. חוץ ממני. לקח לי עוד שנתיים תמימות עד שאימצתי לחיקי את הפלא, כמובן בהסכם כובל ל-3 שנים כדי למנוע ממני להעיף אותו דרך החלון. מאז הוא כבר הספיק להשתדרג ולכבול את עצמו אלי לעוד שלוש שנים, להפוך לקטן, דק ומעצבן יותר, להכסיף (קודם היה שחור, וזו לא בדיחה עדתית) ולהשתכלל. עכשיו, כשאיילה מתקשרת אני מתענג על צלילי "הפרח בגני" וכשאחותי מתקשרת אני מתמוגג מ"דג השמך" (זוהר ארגוב ושוברט בטח מקיאים בקברם למשמע הפוליפונים שבוקעים מכיסי). על המסך מרצדת לה אנימציה חביבה ותמימה שמצהירה "כוווולם על הזין שלי". אכן, אנו חיים בזמנים יפים. איך הסתדרנו בלעדיו.

ובאמת, איך הסתדרנו? מה עשינו כשהוא הלך לקניות והיא פתאום נזכרה שאין בבית מרגרינה? איך תיאמנו את האופרציה המסובכת של לקיחת הילד מהגן? איך קבענו למצוא אחד את השני במידה שהולכים לאיבוד בקהל גדול? איך נפטרנו מנודניקים בלי משפט המחץ "אהההה, אתה נשמע מקוטע"? ואיך אפשר להשוות את המציאות הסינגלית של ימינו לזאת של לפני 10 שנים בלי המשפט המיתי: "ילד, קח אסימון/טלכרט ותתקשר אלי כשתגדל"?

כנראה הסתדרנו. הסלולארי הוא בסה"כ עוד דרך שבה אנחנו עוזרים לעצמנו לשמור על קשר כל הזמן, להיות מחוברים, לבדוק שהחצי השני עדיין מתגעגע אלינו. זה לא שאי אפשר בלעדיו, בטח שאפשר. אנחנו פשוט לא רוצים. בחודשים האחרונים חל שינוי דרמטי באופן שבו אני מחובר אל העולם. הסלולארי שלי, למרבה האימה, התפצל לשניים כאמבה סהרורית. כן חברים, אני נושא עלי שני טלפונים סלולאריים. אני, הסגפן-הצדקן, נפש סוציאליסטית הומיה שכמוני, האיש שיותר משהוא שונא את הטלפונים עצמם שונא את המפלצות התאגידיות שעומדות מאחוריהם. אבל מה - וזה הקטע הנפלא - זה חוסך לי כסף. והרבה. זה הולך ככה: באחד אני מתקשר לאיילה רק כדי להגיד לה "תתקשרי אלי לשני" ובשני אני נושא באזניה את משנתי החדשה על "הטלפון הסלולארי ככלי ביד הקפיטליזם המערבי".

כך שאם מישהו פה מעוניין במחקר השוואתי בדבר איזה מכשיר - קוריאני א' או קוריאני ב' - שורף יותר תאי מוח בשנייה, מוזמן להתקשר אלי, אבל לא לנייד. והזוגיות? מצבה מעולם לא היה טוב יותר. נדמה שמעולם לא דיברנו יותר בטלפון. אם פעם יכול היה הגבר הממוצע לומר לזוגתו ש"לא מרשים פה לעשות שיחות פרטיות", נראה אותו היום גיבור, לא מתקשר אליה לפחות 4 פעמים ביום.