איטלקית למתחילה

אין ספק שכאשר התבשרה על מועמדותה לאוסקר שהתקיים במרץ האחרון, היתה דיאן ליין, 37, מופתעת ביותר. ככלות הכל זה היה בזכות "בוגדת", שבלי להמעיט בערך הופעתה בו - מדובר בסרט בעל אפיל אירוטי בעיקר, שביים "מומחה" בתחום, אדריאן לין ("תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", "לוליטה"). ליין, כזכור (למי שראה), בוגדת בבעלה (ריצ'רד גיר) עם צעיר לטיני הורמונלי (אוליבייה מרטינז, החבר הצמוד, אולי בקרוב גם הבעל של קיילי מינוג). הם עושים סקס פראי, שיכול להתקיים בעיקר בפנטזיות (במציאות זה לא פיקניק לעשות את זה על שולחן קשיח או רצפה חשופה).

על כל פנים, המועמדות לאוסקר הקפיצה מחדש את מניותיה של ליין, שידעה לא מעט עליות ומורדות בקריירה. בגיל 13 היא כבר הופיעה ב"ניצני אהבה" (שביים ג'ורג' רוי היל), בשנות ה-80 "אימץ" אותה פרנסיס פורד קופולה לשלושה מסרטיו ("נערי הכרך", "רסטי ג'יימס" ו"מועדון הכותנה"), ועשור מאוחר יותר ליהק אותה גם ב"ג'ק". למעשה, היא לא הפסיקה להופיע בסרטים (ובסידרות טלוויזיה), אם כי רובם לא ממש הטביעו חותם. שנות ה-2000 דווקא יותר האירו לה פנים מבחינת חזרה לתודעה, החל מ"סערה מושלמת" (לצד מארק וולברג), דרך "משחק חזק" (לצד קיאנו ריבס) ו"בוגדת". ועכשיו היא הכוכבת הבולטת של הדרמה הרומנטית "תחת שמש טוסקנה" (על פי הרומן שחיברה פרנסס מאייס, בבימויה של אודרי וולס), וזו הסיבה למפגש איתה.

כשדיאן ליין, יפה ואלגנטית (מתנשאת לגובה 1.68 מ'), נכנסת לחדר, היא נראית טרודה, מתנצלת על האיחור ומסבירה: "לבת שלי קרתה תאונה בשיעור טיי קוון דו". אבל מהר מאוד היא מחליפה הילוך, מתחילה לחייך ולשדר נינוחות ופתיחות. היא מציינת שלראשונה בחייה היא מובילה לבדה סרט של אולפן גדול. "זהו רגע יפה בחיי אך גם מפחיד, משום שהפעם אני לבד על הפוסטר של הסרט", היא מודה. "פתאום אכפת לי אם הסרט יעשה כסף או לא, בלי שיש לי יכולת להשפיע על כך".

ב"תחת שמש טוסקנה" (לא רחוק מ"הבית באומבריה", עוד מעט אפשר יהיה לאפיין ז'אנר), סרט שפתח חזק בארה"ב, מגלמת ליין סופרת באמצע שנות ה-30 שלה, הגרה בסן פרנסיסקו וסובלת ממשבר יצירה ומלב שבור, בעקבות גירושין מכוערים. חברה לסבית מציידת אותה בכרטיס לטיול קבוצתי של גייז לטוסקנה, איטליה. שם היא מתחילה לחוש את טעם החופש, ובהחלטה אימפולסיבית קונה וילה ישנה בלב האזור הכפרי של טוסקנה ומתחילה לשפץ אותה. אט אט היא רוכשת ביטחון ובונה מחדש את עצמה ואת חייה. במפתיע היא גם נקלעת לסיטואציה רומנטית עם גבר איטלקי, שמעורר אצלה שוב את כל היצרים הכבויים.

הסיפור הזה הוא לא אגדה?

"זאת לא פילוסופיה אקזיסטנציאלית. אני מקבלת השראה ממישהו שמסוגל לפעול על פי הרגשות האלה. לכולנו יש אותם, אבל לפעול על פיהם זו בעצם הגשמת החלום".

איך היתה חוויית השהייה בטוסקנה?

"לא הספקתי ליהנות כל כך מהמקום, כי עבדתי כל הזמן. כולם באו לבקר אותי: האמרגן, הסוכן, עורך הדין שלי, הנשים שלהם, כי האזור הזה כל כך מדהים. כולם נהנו חוץ ממני. אני מקווה לחזור לשם יום אחד".

מה עם האיטלקים?

"מדהימים, מאוד חמים. אפילו במלון שבו ישנתי, בקורטונה, נהייתה לי משפחה שנייה. חצי שנה אחרי שעזבתי הם שלחו לי פרחים לרגל המועמדות לאוסקר".

במה שונה הסרט מהספר?

"יצרנו סיפור שלא היה קיים ברומן. בספר אין קונפליקט, אין עלילה, אין התפתחות של דמויות. אבל זה ספר נפלא ומאוד נהניתי לקרוא אותו, וגם הרגשתי יותר בטוסקנה בזמן הקריאה מאשר בזמן השהייה שם לצורך הצילומים. אבל היינו צריכים לעשות סרט מספר שלא היה בו סיפור. אני מקווה שקוראי הספר לא יכעסו".

זה טוב או רע שהסרט יצא לאקרנים בסוף חופשת הקיץ?

"אני יודעת בתור אמא שכשהילדים שבילו בקיץ חוזרים לבית הספר, אני מקבלת את החיים שלי בחזרה. השיגרה חוזרת, אני יכולה לקבוע תוכניות, להזמין בייביסיטר כשצריך. האמהות האלה הן אחוז גבוה מהאוכלוסייה, אבל האם הן ילכו לראות את הסרט? זה כבר מחוץ לשליטתי. לפחות אני יודעת שזה סוג סרט שהן אוהבות, והוא יוצא בזמן שהן יכולות לראות אותו".

בגיל שבו שחקניות בהוליווד מתקשות למצוא תפקידים, יוצא שאת חזרת למסלול ומקבלת יותר ויותר תפקידים.

"אפילו בגיל 12, עוד לפני שעשיתי סרטים, השחקניות שהערצתי היו בנות 40 פלוס: שירלי מקליין, ג'יין פונדה, ויוויאן לי וכמובן בטי דייוויס ופיי דאנאוויי. הן היו בגיל שבו ליופי שלהן כבר לא ייחסו את אותה המשמעות כמו קודם לכן. תמיד הרגשתי שיופי ונעורים גורמים לאנשים לחשוב שלא הרווחת את מה שיש לך בזכות, אלא שאת מצליחה כי את צעירה ויפה".

את שחקנית מאז שהיית ילדה קטנה. אם הבת שלך (אלינור ג'סמין למברט, 10, מבעלה לשעבר, השחקן כריסטופר למברט) תרצה להיות שחקנית, מה תאמרי לה?

"אני אתמוך בה, כי מה אוכל לעשות כדי לעצור אותה? אני הייתי ילדה ואי אפשר היה לעצור אותי. אם אמא היתה אוסרת עלי לעשות משהו - זה רק הפך ליותר אטרקטיבי. אני לא חושבת שאוכל לעמוד בינה לבין חלומותיה, וגם לא הייתי רוצה".

איזו עצה היית נותנת לה?

"הייתי רוצה שהיא תלמד מהניסיון שלי, שתתחיל בתיאטרון ושתסיים תיכון".

שתתחיל דווקא בתיאטרון?

"אני חושבת שתיאטרון נותן משהו לשחקן ומלמד אותו, וסרטים לא מחזקים אותך ולא מלמדים הרבה, בלי להתייחס למה שיש לך לתת כשחקן. הופעה בסרט זה יותר כמו להיות דוגמנית, במיוחד כשמדובר בנשים צעירות ויפות. זה יכול להיות מאוד סוריאליסטי והזוי. אם לא היה לי רקע של תיאטרון אני בטוחה שהייתי משתגעת כמו הרבה אחרים, אבל עזבתי לפני שזה קרה. אמרתי, קחו את זה ועזבו אותי בשקט".

את עצמך רצית להיות דוגמנית?

"ניסיתי, אבל נעניתי בשלילה. אמרו לי בגיל 11, תשכחי מזה, הצוואר שלך קצר מדי".

בגיל 11?!

"בסוכנות של איילין פורד יודעים מייד, ובדיעבד זה היה ביזבוז זמן מצידי לנסות בכלל. הרי עבדתי בתיאטרון מגיל שש ועד לצילומים של 'ניצני אהבה', כשהייתי בת 13. כל קיץ היינו נוסעים להופיע בגרמניה, איטליה, צרפת, סקוטלנד, פינלנד, איראן, לבנון. הצלחתי לחוות המון תרבויות".

ּ ליין היא בתם של ברט ליין, מדריך שחקנים שניהל אותה בראשית דרכה המקצועית, וקולין פרינגטון, זמרת ברים שהתפשטה לטובת "פלייבוי" כדי להיות "נערת אמצע" ומיס אוקטובר 57'. על האפיזודה הזו שלה אומרת ליין: "טוב, אמא היתה מצוידת ומאובזרת יותר ממני...". אביה נפטר יום אחד בלבד לאחר שראה עותק עבודה של "בוגדת", ולא זכה לקבל את הידיעה שהיא מועמדת לאוסקר. על כך היא אומרת: "שיחת הטלפון שהכי הייתי רוצה לעשות אך אני לא יכולה, היא זו שבה הייתי אומרת: 'נחש מה, אבא...'".

ּ שניים מסרטיה, "משחק חזק" ו"בית הזכוכית", יצאו לאקרנים בארה"ב באותו יום: 14.9.2001.

ּ תחביביה: איסוף רהיטים עתיקים; מכניסה לארון הנעליים שלה באובססיביות ראויה לשמה עוד ועוד מגפיים ונעליים, כולם בעלי עקב גבוה. "יש לי אוסף מרשים, אני מתה על עקבים גבוהים", דיווחה בראיון ל"פלייבוי" ב-95'. בראיון אחר הסבירה: "אפילו הגבר הנמוך ביותר אוהב נשים על עקבים".

ּ בזמנה החופשי היא נהנית מטיולים, רכיבה על סוסים והליכה לשם הספורט. על גיזרתה היא שומרת באמצעות מכון כושר ויוגה. אבל את כל אלה היא עושה רק לאחר שהקדישה זמן רב ככל שהיא יכולה לבתה, אלינור.