שלוש דקות ביום

"תיאום כוונות", הרב סבתו (ממליצה: לאה קפלן)

הספר "תיאום כוונות" של הרב חיים סבתו מתאר את מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של חייל צעיר, טנקיסט דתי שנפגש עם הזוועות של אותה מלחמה.

הרב סבתו נעזר באמונה הפשוטה בריבונו של עולם, שיש אל שמכוון את העולם, וזה, כנראה, היה רצונו. כיוון שהספר עוסק, למעשה, בחוויה של מוות, הספר לקח אותי לחוויה אישית והיא להיריון השני שלי שהיה היריון של שלישייה. כמה שבועות לאחר הלידה אחת מהתינוקות נדבקה בחיידק של בית-חולים ונפטרה ממנו.

"ציפור ישנה", יוכבד רייזמן (ממליצה: שלהבת חסדיאל)

הספר "ציפור ישנה" מספר את סיפורה של אישה, בת למשפחה חרדית, שהייתה אמורה להתחתן. כל המשפחה מתכוננת, אך ביום החתונה משתבשים הדברים. הבחורה ריתקה עצמה למיטה, ולמראית עין פרשה מהחיים. אבל הכול רק למראית עין, ולמעשה היא חיה חיים כפולים.

קשה להבין, אבל עולם החתונה במגזר החרדי הוא נושא מרכזי. בעצם, קיימנו את הייעוד שלנו אם הצלחנו לחתן את הילדים. היא מגיעה ליום החתונה ומשהו משתבש, והיא לא מתחתנת, וזה באיזשהו מקום קריסה.

בספר אנחנו מוצאים את החברותא של הנשים לטוב ולרע. הנשים הן גם מגוננות, גם מסייעות. מושיטות יד, אבל באיזשהו מקום חונקות.

יש היום פופולריות לספרות נשים, אבל פה זה פעם ראשונה שנכנסים לעולם האישה החרדית. האישה החרדית היא קצת ציפור ישנה. היא מוחבאת באיזשהו מקום, אבל יש לה עולם מלא ועוצמות אדירות...הגברים הם מאוד קטנים, מנוהלים.

זו פעם ראשונה שקראתי ספר פרוזה ישראלי שמראה את החרדים כאנשים.

"טולסטוי", אנרי טרויה (ממליץ: יאיר קידר)

פעם ראשונה שקראתי את "הביוגרפיה של טולסטוי" הייתה בגיל 15, ומאז חזרתי וקראתי את הביוגרפיה הזו כמה וכמה פעמים בנקודות שונות בחיים.

חזרתי לקרוא בה גם בגלל סבתא שלי, זכרונה לברכה, צילה שוץ, שהייתה חסידה גדולה של התרבות הרוסית. כשהייתה מדברת על רוסיה, עיניה נצצו, וכשהייתה מדברת על טולסטוי ודוסטויבסקי ופושקין, הייתה צריכה להיות דממה מסביב.

אני אוהב את טולסטוי, ואני אוהב את הביוגרפיה הזו, וקשה לי להסביר מדוע. אחד הניסיונות שלי לשבור את התהייה הזו היה לעלות לרגל למקום קבורתו של הקדוש החילוני הזה, לב ניקולייביץ' טולסטוי, ולפני שנה וחצי נסעתי לאחוזת הקבר שלו.

שם הוא נולד, שם הוא מת, שם הוא קבור.

זה היה יפהפה בפשטותו, פשוט שיחים ועלים, שום אבן, שום כתובת.

"באב אל שמס", מאת אליאס ח'ורי (שלהב יעקוב)

אליאס חורי, פלסטיני, תושב לבנון, נוצרי, כתב את הספר "באב אל שמס".

הספר מספר את סיפורו של עין זיתים, כפר ערבי בגליל, ואת סיפורם של תושבי הכפר שברובם המכריע היו פליטים בלבנון.

אחת השאלות שגיבורו של חורי מעלה היא למה היהודים שונאים עצי זית. למה בכל מקום שהם הגיעו אליו הם נוטעים במקומם ברושים, אורנים או דקלים? 

מי מאיתנו שמכיר את הגליל ואת יערות ה"קרן הקיימת" יודע, לדאבוני, עד כמה האמירה הזאת היא נכונה.

אני תושב הגליל מתוך בחירה, אני מגדל ילדים בגליל מתוך בחירה. חשוב לי מאוד לחיות שם בשלום. לא נוכל לחיות שם בשלום אם לא נבין את החלומות של הצד השני.

הספר הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של הגליל, לכל מי שמתעניין בסכסוך הישראלי הערבי. קשה מאוד ליהודי ציוני לקרוא את הספר הזה, אבל דווקא בגלל זה, אנחנו חייבים לקרוא אותו.

"כימים אחדים", מאיר שלו (ממליצה: טל בן סירא-מורג)

סיפור אהבה. אישה, יהודית שמה, ושלושה גברים. ובכל זה ילד קטן, זיידה קוראים לו. 

אני כמו זיידה, גם אני גדלתי בעולם של מבוגרים, בת-זקונים. ואמא שלי לא האמינה במטפלות, אז כל הזמן גדלתי עם מלא דודים ודודות. הכול שאבתי מהמבוגרים. הייתי "זקיינה", וכזאת אני גם היום. הנוסטלגיה היא בדם שלי, ואני שואבת מזה את הרוח של החיים שלי...

יש פה משפט אחד שאומר: "ואם מישהו מתאבד, סימן שמישהו אחר מאוד מאוד צריך שהוא ימות, וכשעורב צועק, מישהו שומע את הצעקה הזאת".

וזה החיבור שלי לספר, המשפט הזה. כי קורים אסונות, ושמישהו יקר מת, אולי הוא היה צריך למות באיזשהו מקום, כדי שאפילו בעיר אחרת ייווצרו חיים חדשים, ומישהו אחר יבוא לעולם. זה נשמע אכזרי כשאתה חושב על זה, אבל בעצם זו הנחמה היחידה שאולי יש לך במוות.

"תמרה הולכת על המים", שפרה הורן (ממליצה: אמי רוזן)

הספר "תמרה הולכת על המים" הוא בעצם סיפור של היסטוריה. בתוך ההיסטוריה הזאת מככבות שלוש דמויות מרכזיות. המספרת תמרה, שמספרת על הסבתא שלה שמחי, על אמה ועליה עצמה.

גם לי היו שתי סבתות כאלה, אחת מזרח ואחת מערב. סבתא אחת, אבולעפיה, וסבתא שניה, שמחי. בורשט מכיוון אחד וחמין מכיוון שני. שתי הסבתות האלה, כמו בסיפור, נלחמו עליי. נלחמו על תשומת הלב שלי. הייתה אומרת לי סבתא אחת, תגידי, את מי היא הזמינה לקלפים, הסבתא שלך? מה היא הגישה? ואותו דבר היה בצד השני. גם בסיפור הזה שתי הסבתות של תמרה נלחמות עליה.

אחד הדברים שאני לא אשכח מהספר זה כשפישקה חושף את מומו והיא אוהבת את המום שלו. וכשאתה אוהב את המום של מישהו ואת החיסרון שלו ואת הכיעור שבו, זאת בעצם אהבה אמיתית.

"שמחה הביטה מוקסמת על מומו, הרכינה את ראשה ובשפתיים רכות נישקה את הצלקת, יונקת וסופגת את כאבו אל פיה החם. פישקה הצטמרר והתאפק שלא לבכות וידע כי את הנערה הזאת יאהב כל ימי חייו".

זה משהו שאני אקח איתי לכל מקום...אם ישאלו אותי - 'אהבה מהי'? 'זאת אהבה', אשיב.

"הדור הזקוף", דני רבינוביץ וח'אולה אבו (ממליצה: חולוד בדאווי)

הספר "הדור הזקוף" הוא ספר שחיברו דוקטור דני רבינוביץ' ודוקטור חאולה אבו בקר.

הספר עוסק במהות העולם הערבי-פלסטיני במדינת ישראל לדורותיה מאז 48', הנכבה ועד ימינו, ומתמקד בצעירים הערבים הפלסטינים באוניברסיטאות ובתנועה הסטודנטיאלית. הספר הוא התחלה ראשונה, אמיצה, במטרה לדעת יותר על הערבי-פלסטיני, אזרח מדינת ישראל. במה הוא מתעסק, על מה הוא חולם ומה הוא מבקש. הספר לא בא לדבר על הערבי-פלסטיני כמין פצצה מתקתקת, שמהווה סכנה דמוקרטית על קיומה של המדינה היהודית.

אני קשורה לאירוע הזה וקשורה לספר בגלל שהוא מתעד את הימים שאני חוויתי כיושבת ראש ועד סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה...אני קשורה אליו כי הוא מתעד גם את הקשיים מהצד השני שלי, לא רק כיושבת ראש, אלא כאישה שעומדת באותו תפקיד...

כשסיימתי לקרוא את הספר, מאוד התרגשתי כי הוא ממש עשה לי טוב, אבל באותו זמן עשה לי גם רע, כי לא מתועדת בו תקופה ארוכה של דורות זקופים שהיו לפנינו, שאנחנו ההמשך שלהם. לא מדברים על התקופה של סבא שלי של 48' ואחרי הנכבה, לא מדובר מספיק על הדור של אבא שלי שהוא גם כן דור זקוף שאני גאה בו ואני ההמשך שלו.

הספר מחבר בין כתב ישראלי ופלסטינית שמצאו ביניהם את המשותף, ואני חושבת שזה מה שחסר לנו.

"הזר", אלבר קאמי (ממליץ: מיקי קאופמן)

"אמא מתה אתמול או אולי שלשום, קשה לדעת בדיוק. המברק מבית הזקנים אמר: אמא מתה, הלוויה מחר, בוא".

ככה מתחיל "הזר", סיפור לכאורה תמים על פקיד בינוני שחי חיים בינוניים בעיר אלג'יר, עושה מעשים חסרי שאיפות, יוצא לחופשת סוף-שבוע. חברים, ביתן קטן על החוף, בצהריים כשכולם הולכים לישון, הוא הולך לטייל על החוף, פוגש מישהו. מסיבות שאף אחד לא יכול להבין, תוקע בו חמישה כדורים, נכנס לבית הסוהר. מואשם ברצח ויש משפט, נמצא אשם ועכשיו הוא נידון למוות.

כשהייתי ילד רציתי להיות "הזר" בגלל שהוא היה אדיש, ככה חשבתי. אחר כך רציתי להיות "הזר" בגלל שהוא היה שווה נפש, ככה חשבתי.

היום אני רוצה להיות "הזר" בגלל שהוא דובר את האמת, אבל גם אני לא אומר תמיד את האמת. אולי אני אומר קצת יותר, אולי אני אומר קצת פחות, אבל בטח לא מגיע לאותה מידה של זיקוק ש"הזר" מגיע אליה.

"הזר" לא מדבר על אביו, אני לא יודע למה, אבל יכול להיות שזה היה אחד הדברים שבלי משים ריגש אותי כי אני נפרדתי מאבי כשהייתי בן 15. את הספר הזה אתה יכול לקרוא בקלות, וזה חלק מההטעיה שיש בספר. הוא שוטף, הוא זורם, אין בו שום התפלספות, יש בו עלילה שרצה במהירות רבה. אתה ברגע הראשון חושב שהוא פשוט מדי אפילו.

בפעם האחרונה שקראתי אותו נשארתי עם ההרגשה שלחיים, בסופו של דבר, לחיים האישיים שלנו אין משמעות ואין חשיבות.

"הערים הסמויות מהעין", איטאלו קאלווינו (ממליץ: שמוליק בן-לילית)

"הערים הסמויות מהעין" הוא סיפור, אוסף דו"חות של מרקו פולו, חלקם מציאותיים וחלקם פנטזיה, אבל הם כולם מורכבים מסמלים. הסיפורים הם מאוד שונים, הערים הן מאוד שונות. יש שמה ערים מימי הביניים, יש ערים מהעת החדשה, יש שמה ערים שהן דקיקות ועדינות, בנויות על כלונסאות.

אחד הסיפורים שמספר מרקו פולו הוא הסיפור על העיר אאופמיה, עיר שבה מתכנסים סוחרים משבע אומות. הסיבה שהם נכנסים כולם מכל העולם ומתכנסים בעיר אאופמיה, היא כדי להחליף ביניהם סיפורים. כל אחד זורק מילה. 'שחיין', 'אהובה', 'זאב', 'קרבות', 'עלומים'. ובכל מילה שזורק אדם כל הנוכחים מספרים את הסיפורים שלהם, ואתה יודע שבמהלך המסע הארוך שמצפה לך, אתה תעלה את כל הזיכרונות.

הספר "הערים הסמויות מהעין" עוסק בזיכרון. לא זיכרונות אמיתיים, אלא זיכרונות מומצאים, פיקטיביים. הזיכרונות האלה, בתורם, הופכים להיות זיכרונות אמיתיים ויוצרים זיכרונות חדשים.

התוכנית, שכוללת 45 פינות סך-הכל, מופקת על-ידי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו ומשודרת מדי ערב (18:37) בערוץ 2.