האם לכלב יש זדון
ביהמ"ש סירב להכיר בתביעה של אדם שכלבו הרס את הריהוט בביתו נגד חברת הביטוח. השופט פסק כי לא ניתן לייחס לכלבים כוונת זדון . גדולי המשפטנים דווקא חשבו אחרת
באחד הימים תקף את כלבו של אלי גרינפלד זעם בלתי מוסבר. הכלב החל להשתולל, התנפל על הריהוט בדירה נשך וקרע אותו. מערכת הישיבה הסלונית נהרסה כליל.
תכולת דירתו של גרינפלד הייתה מבוטחת בחברת הביטוח איילון. פוליסות ביטוח דירה בישראל נשלטות על ידי הפוליסה התקנית שהנהיג המפקח על הביטוח בשנת 1986, כאשר קיימת הבחנה בין פוליסות לביטוח כל הסיכונים לפוליסות לביטוח סיכונים. פוליסת ביטוח כל הסיכונים מכסה כלשונה את כל הסיכונים, למעט סיכונים שהפוליסה קובעת במפורש שאין היא מכסה. פוליסת ביטוח סיכונים, לעומת זאת, מכסה רק את הסיכונים המפורטים בפוליסה.
לסוג הפוליסה יש השלכות משפטיות נכבדות על דרך ניהול משפט הביטוח כמו נטל השכנוע. ברור שפוליסת כל הסיכונים מקלה על המבוטח. אולם הפוליסה התקנית לביטוח הדירה, היא על פי לשונה פוליסת סיכונים כך שהמבוטח חייב להוכיח כי ארע סיכון מכוסה בפוליסה.
גרינפלד עיין בפוליסה ומצא כי בין הסיכונים המפורטים בה (כמו אש, סערה, נפילת כלי טיס) מצוי גם סיכון של "פעולות זדון, למעט... פעולות זדון שנעשו בידי המבוטח או בני משפחתו... או...בידי בני אדם המתגוררים בדירה ברשות המבוטח...". שמח וטוב לב פנה גרינפלד לאיילון. הואיל והכלב איננו בבחינת בן משפחה, או בבחינת בני אדם המתגוררים בדירה, סבר גרינפלד לתומו, על איילון לכסות את הנזקים שגרם הכלב בזדון.
אלא שאיילון סברה אחרת וסירבה להכיר בתביעה. גרינפלד הביא את תביעתו בפני השופט אברהם הימן מבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון. התביעה, קובע השופט הימן, משוללת יסוד ומיותרת. חבל שגרינפלד לא הגיע לתובנה זו והתעקש כי המעשה שנעשה על ידי הכלב הוא זדוני כשהוא מייחס לכלב את פעולת הזדון.
הכיסוי הביטוחי בפוליסה לפעולות זדון, קובע השופט, עוסק בבני אדם ולמעשה בפעולות זדוניות של בני אדם. הדבר עולה ברורות מתוך הסעיף ולנוכח תכלית הפוליסה. מעשה נשיכת הריהוט והנזק שגרם הכלב לריהוט, מסכם השופט, אינו מעשה זדון על פי הפוליסה. וזאת, מוסיף השופט בציניות, "מעבר לשאלה התמוהה והמוזרה שמעלה גרינפלד ברוב רצינות, האם ניתן לייחס לכלב מעשה זדון".
תביעתו של גרינפלד נדחתה איפוא והוא גם חוייב בהוצאות המשפט.
גדולי המשפטנים חשבו אחרת
לא ברור אם רוגזו של השופט יצא על כך שגרינפלד ניסה לייחס לכלב מעשה זדון משום שלכלב אין בכלל רגשות, או משום שכלב הוא בעל רגשות אך חסר ישע כמו תינוק ולכן לא ניתן לבוא עמו חשבון ולכנות השתוללות של כלב במונח מעשה זדון.
אנו רק רצינו להעיר, כי גדולי המשפטנים בכל הדורות נהגו דווקא לייחס רגשות לחיות ואף הבדילו בין חיה תמימה לזדונית. כך בגמרא (בבא קמא פרק ח דף צ, ב) עושים חכמינו הבחנה בין דינו של שור תם שהזיק לבין שור מועד שהזיק. דברים אלה נלמדים גם מספרו של אחד מגדולי השופטים האמריקנים, אוליבר הולמס, בספרו על המשפט המקובל האנגלי.
ומעבר לכל, בפסק הדין בעניין קורנהויזר נגד מלך, המהווה את אחד התקדימים החשובים בתחום משפט הנזיקין, תקפו שלושה כלבים עובר אורח בשם שמואל מלך, קרעו אותו לגזרים, נגסו וטרפו חלקים מגופו, והותירו אותו עם שמונים אחוזי נכות לצמיתות. בית המשפט העליון קבע כי מדובר בכלבים מועדים, בעלי "אופי תוקפני", כלשונו.
לכן, לעניות דעתנו, לא היה מקום לקבוע כדברי השופט הימן כי השאלה אם ניתן לייחס לכלב מעשה זדון היא "תמוהה ומוזרה", כלשונו.
מומלצים
