ריקי ספא: נדב נדב, תעשה לי מסג'

נראה אותם מרגיעים את זה.

"זה" זו אני, כלומר במצבי הנוכחי הבלתי מזוהה. כל כך לחוץ סביבי, שלפעמים אני לא זוכרת איך קוראים לי. אז איך מצפים שאני אזכור איפה בדיוק המסג' הזה, שאני צריכה לבדוק ולכתוב עליו ביקורת? ובכלל, מה אני עושה כאן, בדרך למשהו מול הדולפינריום? ואיך נהיה שאני לא זוכרת כלום? אשה רעה. ובכלל, אפילו זמן להכין ארוחה ראויה לילדים אין לי, אז פתאום אני הולכת לי למסג', באמצע היום? פויה, אמא רעה.

עם שק גדול של רגשי אשם ושק גדול יותר של עומס, אני בוהה בשמות המלונות שמול הדולפינריום ומנסה להפוך אותם למוכרים, שיזכירו לי צליל, או ירמזו לאן לעזאזל אני צריכה להגיע. וכן, נראה אותם מרגיעים את "זה".

אינטר קונטיננטל. כן, באמת זה היה שם ארוך, אז זה חייב להיות זה. חניתי, הלכתי לאיבוד במסדרונות המלון, נקלעתי בטעות לכינוס היי-טק רב משתתפים, וקרובה לבכי נחתתי סוף סוף ב'ריקי ספא'.

נדב יפנק אותי

חדר קבלה בגודל נעים, ספות וכורסאות קש מרופדות בלבן-בלתי-נמנע של מקדשי הבריאות האלה, קיר אחד שקוף, שדרכו צופים אל חדר כושר מאובזר עם הרבה אדום ושלושה שמזיעים על ההליכונים. דלפק קבלה, ומאחוריו שני בחורים צעירים עם חיוך אחד גדול. על הדלפק קנקן לימונענע מפואר (כמעט בלי סוכר, מבטיחים לי) ולידו מכונה אוטומטית לקפה גרוע.

עשיתי טעות ראשונה ולקחתי קפה בטעם פלסטיק מהמכונה. חשבתי שכדאי לי להתחיל עם משהו חם כדי להוריד דופק.

נדב מסביר לי שהוא המטפל שלי היום, והוא "יפנק אותי". הוא הבן של ריקי. ריקי היא בעלת המקום. נדב רוצה שקודם כל אפגוש את אמא שלו. הוא מצביע על שני קולאז'ים ענקיים שמכסים חלק גדול מהקיר: הנה, ריקי מעסה את דודו טופז, ריקי עם ריטה, ריקי עם כל המי ומי. האמת, נראית מדהים: מקרינה המון יופי, נוכחות ובריאות. אבל מה לעשות, כרגע היא לא נמצאת. נחכה לה, מסביר נדב.

"ממנה למדת לעשות מסג'?", אני שואלת. החיוך היחצ"ני לעיתונאים בלבד הופך בבת אחת לחיוך אמיתי, ונדב מסביר לי שלא רק את זה הוא למד מאמא. "אדיפוס?", אני שואלת את עצמי, "ואולי הוא רק בן טוב שדואג לעסק המשפחתי, שכן, אחרי הכל לעסק קוראים על שם אמא".

הראש שלי מלא מחשבות. נדב מציע לי ללכת קודם לסאונה, לרכך קצת את השרירים, ולא שוכח להוסיף שאולי בינתיים ריקי כבר תגיע. הוא מגיש לי חלוק לבן ושתי מגבות, מראה לי את הדרך, ומצייד אותי בהמלצה חמה על הסאונה הרטובה (יש גם יבשה).

אמא'לה, סאונה

במלתחה אני נתקפת חוסר ביטחון.

איך יושבים בסאונה? עם חלוק? בלי? מה, עירומה לגמרי? איך אדע? הצילו. למזלי, למלתחה נכנסת המנקה. הנה המושיעה שלי שלא תסגיר אותי. אני שואלת בלחש מה קוד הלבוש בסאונה. "איך את רוצה", היא עונה תשובה מנומסת אך בלתי אינפורמטיבית, במבטא כבד של עולה חדשה. היא יוצאת ומייד אחר כך חוזרת בבהלה: "עד סאונה - עם חלוק. אולי יש קבאליר (גבר). בתוך סאונה – איך את רוצה".

אני מודה לה וצועדת בחלוק לבן אל הסאונה הרטובה והמומלצת. טעות שנייה. החדר מלא אדים, שמוזרמים אליו מחור שבקיר. הדבר היחיד שאני מצליחה לראות זה כפתור מצוקה אדום לוהט. כל השאר מעורפל. הדופק הגבוה שלי עולה ועולה. אני עומדת להתעלף. הקלאוסטרופוביה, הצילו. זה כבר נקרא "מצוקה"? על הכפתור האדום אני לא מסוגלת ללחוץ בגלל הבושה. בסוף, אני פשוט פורצת החוצה, קבאליר במסדרון או לא, ובורחת אל הסאונה היבשה. טוב, אני אומרת לעצמי, בינתיים את רק נלחצת. אולי ציפוי העץ השווייצרי הזה ירגיע אותך. תנשמי עמוק. ברית'-אין, ברית'-אאוט.

למה אין הוראות כמה זמן מותר להישאר בחום הזה? כבר התחממתי מספיק? אולי נשארתי יותר מדי ואני אמות? למה לא כתוב: "השהייה בסאונה מותרת עשר דקות בלבד. שהייה נוספת – על אחריות השוהה בלבד"? ואם אני אצא, אולי הייתי מעט מדי זמן. ואז הבורות שלי תהיה ברורה וגלויה, ואולי לא יתייחסו אלי בכבוד? הדופק שוב עולה, ואני שוב פורצת החוצה. בחלוק. עכשיו אני כבר כמעט בהיסטריה. נו, נראה אותם מרגיעים את 'זה'.

מסג'-נדב

כל השאר מתנהל בדיסקרטיות הראויה למסג' שהוא מסג' ולא מועדון בריאות. נדב יוצא כשאני מורידה את החלוק ונשכבת עם הראש בחריץ האוויר שבחזית המיטה (או שולחן הטיפולים, או איך שקוראים לזה). החלקים שלא במוקד העיסוי מכוסים בסדין נעים.

"איזה מסג' אתה עושה לי"? אני בודקת. אני מכירה שוודי, ועמוק ועוד ועוד.

"את מקבלת מסג' נדב", נדב לא מנדב מידע. אני מבינה שאם הגעתי עד כאן בחיים – כדאי לי להתמסר.

הוא קוסם

ובהחלט יש למה להתמסר. ה"מסג' של נדב" שוטף, זורם, מכאיב במידה הרצויה ונעים במידה הרצויה, ומפתיע - ואפילו, באמת, מצליח להרגיע את 'זה'. באמת אמן.

הדופק יורד, הלחץ מפנה מקום לנעימות הנרקיסיסטית של כל שריר ושריר, מקצה הראש ועד אצבעות הרגליים. הרי מסג' טוב הוא שילוב של התרגעות עם רחמים עצמיים מהסוג המשובח. אוי, כמה הכל כאוב, כמה אני מסכנה, וקטנה, וזקוקה לטיפול ולרחמים. אוי כמה הכל כואב. הנה, הנה המגע המרפא שיחזיר את הכל למקום, שיגיד שהכל בסדר. שבכלל אין מה לדאוג. יש, אני כבר לא 'זה'. אני שוב אני.

לפני שאני חוזרת לבגדים הרגילים והמאוד-לא-לבנים שלי, אני מודה לנדב ברגש. אומרת לו שהוא קוסם, באמת קוסם. ושוב, על תקן אדיפוס הוא עונה: "חכי שתראי את אמא שלי. היא משהו אחר". היי, רגע, תלמד לקבל מחמאה ותישאר איתה קצת לפני שאתה מחזיר הכל לאמא. לרגע אני נתקפת דחף להחליף תפקידים: לקחת אותו ולטפל בו קצת. טיפול בדיבור.

ריקי לא הגיעה ואני כבר לא יכולה לחכות. נדב נשאר עם תחושת החמצה קלה, אבל בשבילי הוא היה מספיק משהו אחר.

יצאתי מריקי ספא, שוב הלכתי קצת לאיבוד במסדרונות המלון הענקיים, לא זכרתי איפה בדיוק חניתי, הגעתי לעבודה באיחור מזעזע, הילדים התקשרו שהמקרר ריק, ושוב, כל שריר ושריר התחיל לאסוף בשקדנות את המתח הפרטי שלו. עד ש'זה' חזר.

טיפים:

• לא חייבים לנסות את הסאונה הרטובה. היזכרו בכל הטוב של סיני וצאו למדבר.
• בנות, להוריד תכשיטים לפני הסאונה. המתכות מתחממות שם מאוד.
• תביאו מהבית סבון וקרם ודאודורנט, או מה שאתם רגילים לקחת למקלחת ולאחרי מקלחת. הגוף מלא בשמן אחרי העיסוי.
• הכי חשוב: דלגו על המסג' השבדי, התאילנדי והאיורודה, ובקשו רק את "המסג' של נדב".

המקום מרגיש כמו: מה שהוא. מלון.

מרחב: זה לא העניין כאן.

המחיר: פילינג – 180 שקל, עיסוי קלאסי – 210 שקל, שיאצו – 230 שקל, טיפול פנים – 220 שקל.

החניה: בחניון המלון, בתשלום.

ציון: 8 בסולם גן עדן

הכותבת היתה אורחת "ריקי ספא" לצורך הכנת הכתבה

__________________

מקרא סולם גן עדן:

10 - אתם שם

9 - הגעתם, כמעט

8 - בדרך 

7 - נחמד

6 - סביר

5 - טעון שיפור

1-4 - עדיף להשאר בבית 

עוד ביקורות ספא: 

וילה ספא, תל אביב: פינוק באמצע העיר

מגע מרפא, הרצליה פיתוח: משימה בעורף הכואב

ספא בראשית, רמת השרון: חופשה (של שעה) על הקרח