עיר מהסרטים

ישבתי על הדשא בפארק בריאנט שמאחורי הספריה הציבורית ברחוב 42, וצפיתי בהקרנה של "ארוחת בוקר בטיפאניס" על מסך ענק שהוקם שם על ידי HBO. אודרי הפבורן וג'ורג' פפרד מציגים זה בפני זו את מנהטן שלהם – הוא לוקח אותה לספריה (זאת שמאחורי) והיא לוקחת אותו לחנות התכשיטים טיפאניס. בעודם מטיילים ברחוב, הרמתי את עיני, וראיתי שגורדי השחקים שמתחילים על המסך, נמשכים מעליו. לפתע הרגשתי כאילו אני בתוך ציור של מגריט, או בפרק האחרון של "מאה שנים של בדידות", כשהעולם המציאותי שמקיף אותי נוזל אל תוך העולם הבדיוני שעל המסך.

ההמשך הישיר הזה בין המציאות המתהווה לבין הייצוג שלה על המסך הוא חווייה שהיא חלק מחיי היום יום בניו יורק. כי העיר הזאת, מהקומות העליונות של גורדי השחקים, ועד למנהרות של הרכבת התחתית שמתחת לפני האדמה, היא אולי הסט הגדול ביותר והפעיל ביותר בקולנוע. מדי יום פושטים עליה עשרות צוותי צילום, ואי אפשר לעבור ברחוב בלי להיתקל בהם.

פעם חציתי את סנטרל פארק בדרכי מהמוזיאון היהודי שבאפר איסט סייד לבית האופרה המטרופוליטן, ובדרכי נתקלתי בצוות הצילום של אחד מפרקי "צבי הנינג'ה". הם צילמו על הגשר מעל הנחל המלאכותי בפארק וסגרו אותו לתנועה. רק כשהבמאי הורה על קט יכולתי להמשיך בדרכי, וחלפתי בין הצבים הידידותיים. אם לא מיהרתם לאופרה בינות לצבי נינג'ה על גשר מעל נחל מלאכותי בפארק, לא חוויתם חוויה סוריאליסטית מימיכם.

והיתה גם הפעם שחסמו את שדרה A ליד דירתי באיסט וילג', כי ברוס וויליס וסמואל ל. ג'קסון צילמו בפארק תומפסון סצינה מתוך "מת לחיות 3". המזרקה עם פסלון הפיל שהוקמה לצורך הסצינה, נשארה בפארק עוד חודש אחרי שעשרות הטריילרים התפנו משם, והפכה לחלק טבעי מהנוף. הצטערתי צער רב כשפרקו אותה.

פרוייקט מנהטן

שני משוררים קולנועיים רשמיים יש לניו יורק – מרטין סקורסזה, יליד איטליה הקטנה, ווודי אלן שבשבילו מנהטן מצטמצמת לרדיוס של כמה בלוקים מדירתו שבאפר איסט סייד. "ניו יורק ניו יורק" של סקורסזה, מציג גרסא דמיונית של העיר (אפילו סצינות הרחוב צולמו באולפן) והוא יותר הומאז' למיוזיקלס של MGM משנות הארבעים והחמישים מאשר לעיר האמיתית. לעומתו, "לגעת במוות" מציג גרסא מסויטת של העיר מנקודת התצפית של נהג אמבולנס. הסרט צולם בשנה שעברה, אך הוא מתרחש בראשית שנות ה-80 כשניו יורק היתה הרבה יותר מלוכלכת, ולכן צוות ההפקה היה צריך לפזר אשפה ברחובות.

ספייק לי, הבמאי השלישי שמזוהה עם ניו יורק, ידוע בארץ יותר בגלל "עשה את הדבר הנכון", שמתרחש בשכונה שלו בברוקלין, ולא במנהטן. היכרות מעניינת יותר עם הדיון של לי בניו יורק יכולה להיעשות דרך סרטו האחרון, "הקיץ של סם", שלא זכה להפצה בארץ. זהו אפוס סוער, לעתים עוצר נשימה, שהוקדש לניו יורק בשנות השבעים, כעיר של "הגזמות גדולות". בין השאר הוא כולל את החוויה הקתרטית של התקופה – הנסיון להכנס למועדון לילה לוהט.

סימטאות פשע בתוך מבוך אפל

ניו יורק של הסרטים היא שממה עירונית שבה בני מיעוטים יורים זה בזה, כמו "נסיך העיר", "רחובות זועמים", "סיפור הפרוורים" (1961), שהפך את שכונות העוני של העיר לבמת ריקודים רחבת ידיים, ו"מצוד" ("Coogan's Bluff") של דון סיגל (1968), מערבון עירוני עם קלינט איסטווד כשריף מאריזונה שבא לניו יורק ללכוד פושע שברח. הסרט עושה שימוש נהדר באתרי העיר, כמו סצינת המרדף במוזיאון ימי הביניים (THE CLOISTERS) שבוושינגטון הייטס בצפון מנהטן (הסרט שימש בסיס לסדרת הטלויזיה הותיקה "מקלאוד").

מכאן זו לא קפיצה גדולה לסרטים שמציגים את הכרך ההומה הזה, שנתפס כמאיים כל כך בעיני הזרים (בעיקר בגלל מה שראו בקולנוע), כמקום מושבו של השטן – מ"תינוקה של רוזמרי" דרך "מגרשי השדים" ועד "פרקליטו של השטן". גם העיר הדמיונית גותאם בה מתחולל "באטמן" היא בעצם ניו יורק (גותאם הוא אחד מכינוייה המקובלים של העיר), המעוצבת כלבירינת אפל ומהלך אימה.

גנגסטרים מסוג אחר מאכלסים את הסרטים על וולסטריט, מרכז העוצמה הכלכלית של העולם. בסרטים כמו "כוחו של רשע" (1948) ו"וולסטריט", הגיבורים מצולמים כמו עכברושים בקניון הבטון המדהים הזה שבדרום העיר. כשלוק בסון בא לניו יורק לצלם את "לאון", סיפור אהבה בין רוצח שכיר וילדה יתומה, הוא מצא שהוא מתקשה לפשר בין השאיפה הארכיטקטונית של ניו יורק כלפי מעלה לבין הפריים המאוזן של התמונה הקולנועית. אז הוא הלך לצפון העיר לחפש שכונות עם בניינים נמוכים יותר. ב"האלמנט החמישי" בסון שב לדמיין את ניו יורק כעיר עתידנית, והפעם הוא הלך לכיוון ההפוך, ועיצב עיר שבה גורדי השחקים מתנשאים לגובה 600 קומות.

מקומה של הפנטזיה

אבל ניו יורק היא גם חלום על אי קסום, טובל בקצף של קפוצ'ינו - כמו ב"יש לך הודעה", ב"לשמור אמונים", ובכל הסרטים של וודי אלן מ"מנהטן" ועד "כולם אומרים שאני אוהב אותך". מנהטן היא חלום מרוחק אפילו בשביל אלה שגרים מעבר לנהר, בקווינס או בברוקלין, מרחק תחנות ספורות ברכבת התחתית, כפי שראינו ב"מוכת ירח" וב"שגעון המוזיקה" שבו אחד הגיבורים מתאבד בקפיצה מגשר ברוקלין, שמחבר, וגם מפריד, בין ברוקלין ומנהטן (זה אותו גשר שהצליח לעצור אפילו את גודזילה).

ב"הקפיצה הגדולה", ההומאז' של האחים כהן לקומדיות המטורפות של שנות השלושים, הם יצרו לעיר קו אופק חדש, שקירב את כל הבניינים המפורסמים המפוזרים בה זה אל זה – מעין תרכיז אימפרסיונסטי של העיר. וזה בדיוק מה שעושה אמן הרחוב שפועל בשולי הסנטרל פארק, ומציע לתיירים ציורי בזק של מנהטן, שמצמידים את בניין האמפייר סטייט שברחוב 34 לבנייני התאומים שבדרום העיר.

טרי גיליאם הרחיק לכת אף יותר, וב"פישר קינג" הוא הפך אותה לאתר אגדי שכולל אפילו מבצר בסגנון ימי הביניים. אחת ההפתעות המרגשות של חיי היתה כשגיליתי שהמבצר הזה, שלא כמו המזרקה של "מת לחיות 3", הוא אמיתי, ונמצא בפינת שדרת מדיסון ורחוב 93 באפר איסט סייד.

בסצינה אחרת בסרט גיליאם הופך את תחנת הרכבת גרנד סנטרל לרחבת ריקודים, שבה כל העוברים ושבים פוצחים בואלס. לסצינה החלומית הזאת דווקא יש בסיס במציאות – משום שמדי שנה, בערב השנה החדשה, תחנת הרכבת היפהפיה הזאת אמנם הופכת לדיסקוטק המוני.

הפלא הארכיטקטוני הזה, שעבר לאחרונה שיפוץ ושחזור כללי, מככב בכמה וכמה סרטים. סצינת המרדף בסוף "דרכו של קרליטו" מתרחשת בגרנד סנטרל, ובריאן דה-פלמה מנצל את המפלסים השונים, את החלונות ואת המדרגות הנוסעות כדי ליצור סצינת מתח מבריקה. דה-פלמה בכלל התכוון לצלם את הסצינה הזאת במרכז הסחר העולמי שבדרום מנהטן, אבל זמן קצר לפני תחילת הצילומים האתר פוצץ על ידי טרוריסטים, ודה-פלמה נאלץ להתאים את הסצינה לאתר אחר. רב אמן בהפקת המקסימום מאתר קיים, דה-פלמה צילם סצינת מעקב בלתי נשכחת גם במוזיאון המטרופוליטן ב"לבוש לרצח" (כלומר, הסצינה צולמה במוזיאון של פילדלפיה, שלצורך העניין מתחזה למטרופוליטן של ניו יורק).

תחנת הרכבת השניה של מנהטן, תחנת פנסילבניה, שימשה אתר ההתרחשות של "השעון" של וינסנט מינלי (1945), אחד מסרטי האהבה היפים ביותר שיצאו מהוליווד. המתנדבת ג'ודי גרלנד והחייל רוברט ווקר נפגשים מתחת לשעון בתחנת הרכבת, ופוצחים ברומן של 48 שעות, שמוביל לחתונה זריזה. התחנה כולה נבנתה אחד לאחד באולפני MGM בהוליווד, אבל השחזור היה כל כך מושלם, שאפילו ניו יורקים ותיקים מתבלבלים.