ויו לה פראנס
מבצע "אלבומי צרפת המובחרים" של הליקון מחזיר לתודעה את אוצרות התרבות המוזיקלית של ארץ הקרואסון, השאנסון, השיק והבאגט. בועז כהן עם שבע המלצות
אחת הטענות הקשות שלי כלפי הרדיו הישראלי, ב-15 השנים האחרונות, נעוצה בהפניית העורף לתרבות שאינה דוברת אנגלית. בשנות השבעים שירים צרפתיים ואיטלקיים היו חלק מהפלייליסט של רשת גימל וגלי צה"ל, והיה זה אך טבעי לשמוע את סרז' גיינסבורג וג'ין בירקין בין ELO ללהקת כוורת.
אבל הזמנים השתנו. Air הגיעו לפלייליסט על גבי שני שירים עם טקסט באנגלית ("סקסי בוי" ו"אול איי ניד") והיום גם שיר מדהים של בנג'מין ביוליי לא יכול להבקיע את דרכו אל הקהל הישראלי. הכיבוש האנגלו-אמריקאי של זירת המוזיקה הפופולרית הוכתר בהצלחה במדינת היהודים. פעם תירגמו כאן בטבעיות גמורה שירים של ברסאנס, מוסטקי וז'אק ברל וצרפת היתה מעוז תרבותי שאליו נושאים את העיניים בערגה.
לאחרונה פגשתי אנשים בני 20+ שמעולם לא שמעו את השם אדית פיאף. אנריקו מאסיאס היה לגביהם כוכב של טלנובלה ושרל אזנאבור, מבחינתם, עשוי להיות ראש ממשלת צרפת, או מאמן הנבחרת שלה. בצרפת יש סצינה תרבותית-מוזיקלית יפה ומרתקת. מי שאוטם את אזניו ולבו לתוצרת שמגיעה משם (ואני לא מדבר על הצרפתים שמעדיפים לשיר באנגלית דווקא) מפסיד המון.
מבצע חדש של "הליקון" תחת הכותרת "אלבומי צרפת המובחרים" יכול לסייע להשלים פערים תרבותיים וחורים בהשכלה. במסגרת המבצע מוצעים 30 דיסקים של גדולי המוזיקה הצרפתית: אדית פיאף, ז'אק ברל, ג'יין בירקין, אזנאבור, אדאמו, מוסטאקי, מייק ברנט, אנריקו מאסיאס, סרז' גיינסבורג, ז'ורז' בראסנס, איב מונטאן וגם הדור החדש, המבריק: בנג'מין ביולה וג'וליאן קלייר.
לפניכם שבע המלצות לפתיחת רומן עם תרבות צרפת. פרנקופילים אולי כבר לא תהיו, אבל מדובר בעוד אפשרות להעשיר את התקליטיה ואת הנפש ביופי ותוכן.
אדית פיאף – השנסונים הגדולים (2 ת"קים, 90 שקלים)
La Vie En Rose, האקורדיוניסט, פאדאם פאדאם, הימנון לאהבה – בסך הכל 43 שירים של אדית פיאף, מגדולות המבצעות הצרפתיות בכל הזמנים, קובצו כאן לשני דיסקים גדושים כל טוב.
סיפור חייה של פיאף פירנס כבר כתבות ומחזות רבים. "האנקור הקטן", כפי שכונתה, נולדה בדצמבר 1915 כאדית ג'ובאנה גאסיון לאב אקרובט ואם זמרת, שלא יכלו לטפל בה. בגיל 18 כבר היתה אדית אם לבת. בגיל 20 כבר היתה אם שכולה, אחרי שבתה, מרסל, חלתה ומתה. שבורה, עניה וכואבת החלה לשיר עם אחותה, בשדרות שאנז אליזה, ועוברים ושבים זרקו מטבעות לכובעה שעל הארץ. בספטמבר 1935 עבר שם האמרגן הצרפתי הגדול ביותר, באותם ימים, לואי לפלי, שהתפעל, נתן לאדית שטר של 10 פרנק והזמנה לאודישן.
לפלי שינה את שמה ל"פיאף" (ציפור דרור) ואיפשר לה להופיע במועדון. זמן קצר אחר כך הוא נרצח, ואדית פיאף המשיכה לעבור מגבר לגבר, לשבור לבבות ואף פעם לא להתמסר לגמרי לאחד. בין מאהביה הידועים היו הזמר פול מוריס והמחזאי ז'אן קוקטו. היא שנאה את הנאצים, אך הם אהבו מאוד את שירתה. בזכות קשריה הטובים, הצליחה להציל ממוות את המלחין היהודי הצעיר מישל אמר, שכתב לה את "האקורדיוניסט".
אחרי המלחמה הופיעה במועדון "מולן רוז'". איב מונטאן חימם אותה. באמריקה היו בין חבריה אורסון וולס ומרלן דיטריך. היא הרוויחה הון, יותר מכל אמנית-אשה אחרת באותן שנים, ומתה בשנת 1963 בגיל 48, כשהיא משאירה אחריה מאות הקלטות. האוסף הזה מביא טעימה נכבדה מהרפטואר העשיר שלה, כולל "לה וי אן רוז", שירה המפורסם ביותר, שאותו כתבה בעצמה. קולה לא היה גדול, אבל גם 40 שנה לאחר מותה, הוא מעביר רעד בגב.
קרן אן La Biographie De La Luke Philipse
"הביוגרפיה של לוקה פיליפסן" היה האלבום שפרץ את הדרך עבור קרן אן זיידל, הישראלית הראשונה שעושה את זה בענק באירופה, אחרי מייק ברנט. הפלירטוט שלה עם אלקטרוניקה, מצד אחד, ועם המורשת הצרפתית השאנסונית, מצד שני, יצר אלבום מענג, מערסל, רגיש ומרגש. את "גן חורפי" שלה כבר מבצעים גם הנרי סלבדור הקשיש ותמר גלעדי הצעירה. בנז'מין ביוליי, נסיך המוסיקה הצרפתית, שר איתה בדואט מקסים את "דקרושה לז אטואל", וקרן אן מייצבת את עצמה, עוד בטרם מלאו לה 30, בין סרז' גינסבורג לג'וני מיטשל – שניים ממקורות ההשראה וההשפעה העיקריים שלה.
ז'אק ברל, 40 שאנסונים (המיטב, 2 ת"קים, 90 שקלים)
ז'אק ברל הבלגי החל את הקריירה שלו מאוחר, רק בגיל 23 כשעבר לפאריז. שירו המפורסם ביותר, "אל תעזבי אותי" Ne Me Quitte Pas הוקלט ע"י אינספור אמנים, ביניהם פרנק סינטרה, טום ג'ונס ניל דיימונד ופאודל (והפך לשיר הפתיחה של "הבורגנים").
ברל מת בצרפת בגיל 49, ממחלת הסרטן, שבה נלחם במשך 12 שנה והשאיר אחריו מאות שירים על אהבה נואשת לנשים ועל ידידות אמיצה עם גברים, שירים אותם ביצע באקספרסיביות מלאת עוצמה. כל הקטעים החשובים מהקריירה שלו נמצאים באוסף הזה: אמסטרדם, ז'אריב וועוד.
סרז' גיינסבורג - Initials SG - Best Of
הוא נולד ב-1928 להורים יהודים, שהיגרו מרוסיה, למד אמנות ומוזיקה, ובמהלך חייו צייר, כתב, הלחין, שר, ניגן בכמה כלים והקליט אלבומים מרתקים ופורצי דרך. גיינסבורג אהב אלכוהול, סיגריות, מוזיקה ונשים. לא ברור באיזה סדר. בקריירה המוזיקלית שלו היו דואטים עם בריז'יט בארדו (בוני וקלייד, קומיק סטריפ, הארלי דוידסון), דואט שערורייתי עם ג'ין בירקין, אם בתו (השחקנית שרלוט גיינסבורג) “אני אוהבת אותך...אני כבר לא", רווי אנחות האורגזמה.
הוא הלחין פסקולים והקליט את "הסיפור של מלודי נלסון" ב-1971, אלבום מהפכני ביותר, שנמכר עם צאתו בכ-500 עותקים, נקטל באופן חסר-רחמים בידי המבקרים, אבל 20 שנה אחר כך התגלה והשפיע על אמנים כמו בק, אליוט סמית, ברי סחרוף ובנז'מין ביוליי. הוא נפטר במרץ 1991 ומאז רק גדל והולך קהל מעריציו ומאזיניו בעולם. הוא נחשב כאחד המלחינים היהודיים הגדולים של המאה ה-20.
זהו האוסף האולטימטיבי של סרג' גיינסבורג, והוא אכן כולל את מיטב הקטעים, בעיקר משיא הקריירה שלו בסוף שנות ה-60. מומלץ, עם זאת, שלא לוותר על רכישת "הסיפור של מלודי נלסון", יצירת מופת מפעימה.
מייק ברנט - במלאת 20 שנה למותו
מה עוד אפשר לכתוב על נער הזהב הישראלי, שבגיל 27 שם קץ לחייו, באותו גיל בדיוק כמו ניק דרייק, קורט קוביין, ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס גו'ניס ג'ופלין?
משה ברנד, שנולד בקפריסין במחנה מעבר בדרך לפלסטינה, הפך למייק ברנט אחרי שהתגלה במקרה במועדון לילה בטהרן, לא הצליח לפרוץ בישראל, אבל כבש בסערה את צרפת ושכנותיה דוברות הצרפתית. היה לו קול ענק, ממוטט, ושירים מתוזמרים להפליא, סוחטי דמעות קלאסיים. אלבום האוסף הזה, אחד מני רבים שיצאו אחרי מותו הטרגי, הופיע ב-1975, בדיוק 20 שנה אחרי מותו, והוא גם מכיל 20 שירים.
Benjamin Biolay - Negatif
זהו, בשבילי, אחד מהאלבומים הגדולים של 2003: בנג'מין ביולה, עם קול של קטיפה ואהבה עצומה למפלי-מלים, עומד על כתפי ענקים: גיינסבורג מצד אחד, ניק דרייק מצד שני – רק ללא המלנכוליה ועם הרבה שארם של מפתה. עוטף את המלודיות המתוקות-חורפיות שלו בעיבודי מיתרים ובדגימות מעניינות. רומנטיקן נטול שמאלץ, משלב פסנתרים וסימפולים מבראיין אינו וגם משיר אמריקאי ישן משנות העשרים. אמן ענק, אלבום גדול. כל סופרלטיב מתאים לו.
