הזכות לא לשבות
כאשר עובד שובת בשל אילוצים או חשש מוועד העובדים, מופרת זכות יסוד שלו והיא חופש העיסוק. על בתי הדין לנקוט אסרטיביות רבה יותר, בין באשר למיצויו של רצון הפרט בשביתה
במשפט הישראלי, כמו גם בכל אמצעי התקשורת, נכתב כבר רבות על זכות השביתה, על מגבלותיה, ועל התנגשות האינטרסים בין זכות השביתה לזכויות הניזוקים ממנה. עם זאת, ספק אם נכתב על הזכות להימנע מלשבות. לא בטוח גם שרבים מהניזוקים בחנו את האפשרות לתבוע את נזקיהם מהגופים שאמורים היו לספק להם את השירות ונמנעו מלעשות כן בשל שביתות למיניהן.
אין ספק כי זכות השביתה היא חשובה וביסודה עומדות זכויות יסוד רמות מעלה ודרג. הפסיקה הישראלית דנה רבות בזכות השביתה, מגבלותיה והתנגשות האינטרסים שבינה לבין זכויות יסוד אחרות, אך נראה שנמנעה מעניין מרכזי שלקיומו נועדה שביתה: הגשמת רצונו הפרטי של השובת.
מפחדים לאבד את מקום העבודה
עמדת היסוד היתה תמיד כי העובד מעוניין לשבות, והדיון היה בדרך כלל בדרכים ובמגבלות אפשרותו לעשות כן. אלא שיש התעלמות גמורה מהעובדה כי בארצנו שובתים רבים עושים זאת כדי להגן על עצמם, מקום עבודתם ופרנסתם דווקא מפני ההסתדרות. במקרים רבים עובדים לא מעוניינים לשבות, והשביתה אף מסבה להם נזק כלכלי. אלא שהם נאלצים לעשות כן מפחד איבוד מקום העבודה.
נראה כי לא זו היתה תכלית ומטרת החוק שהעניקו זכות שביתה נרחבת כל-כך לעובדים. זכות השביתה כשמה כן היא: זכות, ולא חובה. לכן כאשר אולץ עובד לשבות - מופרת זכות יסוד אחרת שלו והיא חופש העיסוק. לא ברור אם החקיקה המגבילה את זכות השביתה, שיוזמת הממשלה, אכן עומדת לימין העובד ומיטיבה עמו. ברור לחלוטין שלא מאהבת העובדים מקדמת הממשלה יוזמה זו, אלא משנאת ההסתדרות.
עם זאת, ייתכן שיש מקום אמיתי לשקול אם אכן רצונם הפרטי של העובדים הוא הבא לידי ביטוי בשביתות המתרחשות במשק חדשות לבקרים. האם בתי-הדין מגנים בעוז על זכות העובדים לשבות או שמא על זכותם של ההסתדרות וארגוני העובדים לאלצם לשבות?
אם תטענו כי השביתה נועדה להגשים אינטרס ציבורי רחב יותר מעניינו של העובד הבודד, הרי שביטלתם את רצונו, הפרתם את זכויותיו ופגעתם בזכות יסוד המוקנית לו (חופש העיסוק). אם תטענו שהעובד מסרב לשבות מחמת פחד מהמעביד או סנקציות שיוטלו עליו, אזי במה טובים ההסתדרות וועדי העובדים מהמעסיק? הרי אם מטרת השביתה היא להימנע מפגיעה עתידית במשלח ידם, בתעסוקתם ובפרנסתם של העובדים, מדוע יש וכיצד ניתן לאלצם לשבות תוך פגיעה מיידית וודאית בשכרם.
מונופול בתחום כוח האדם
נראה כי ההקשר הרלוונטי לעניין צריך להיות דווקא דיני ההגבלים העסקיים. ייתכן שיש למנוע עשיית שימוש לרעה בכוחה של ההסתדרות המהווה הלכה למעשה מונופול בתחום כח-האדם, ממש כפי שמוטלות מגבלות על מונופולים בכל תחום אחר. ייתכן שהדרך היא שינוי חקיקתי (לאו דווקא כזה המוצע על-ידי הממשלה) שגם אם יהא בו כדי לצמצם את כוחה של ההסתדרות יוכל הוא לאפשר חופש בחירה אמיתי (או לפחות רב יותר) לעובד.
מזה זמן רב נראה כי שירות המדינה מפגר במידה ניכרת אחר המגזר הפרטי, ולא לחינם. תקני כוח-אדם מיותרים וחסרי תועלת, תקציבים המנותבים בהתאם לגורמי השפעה ולא בהתאם לטובת המערכת ותודעת שירות גרועה (בין היתר בשל קבעון וקביעות מיותרים) הם העומדים בעוכריה של המערכת. דווקא יישום רדיקלי יותר של נורמות הנהוגות מזה שנים במגזר הפרטי (אם לא הפרטה מוחלטת) עשויים לקדם את המערכת הארכאית כך שהציבור, שעבורו הוקמה אותה מערכת מלכתחילה, יוכל לחיות עמה ואולי אף להפיק ממנה תועלת אמיתית כלשהי.
ראוי היה אף להתייחס לאותן שביתות מההיבט של אחריות המעביד. העובדים אכן זוכים בשביתתם להגנה נרחבת מהמחוקק הישראלי, אך ההגנה המוענקת למעביד אינה כה נרחבת. ראוי היה כי בתי-המשפט יבחנו לעומק את נורמות ההתנהגות להן ניתן לצפות ממעסיק שעובדיו שובתים. נראה כי המונח "שביתה" אינו צריך לזכות את המעביד באותה הגנה לה זכו העובדים. במיוחד נכון הדבר אם יכול היה המעביד לצפות את השביתה הקרבה ובאה ולמנוע מהציבור את נזקיה או להקטינם.
הדבר נכון באשר לתאגידים ציבוריים כמו בזק וחברת החשמל, ואף לגבי מוסדות ציבוריים כגון מוסדות חינוך. אם יכול היה ספק השירות לצפות את השביתה וזו לא היתה בבחינת "כח עליון" (ובארצנו ספק רב אם קיים קושי בזיהוי שביתה קרבה או אפשרות שביתה) ואם לא נקט הוא בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו לשם הקטנת נזקי השביתה (כגון העסקת קבלנים פרטיים בתקופת השביתה, מיכון המערכת מבעוד מועד ומיצוי אפשרויות האוטומציה בה וכו') הרי ספק רב אם יוכל לצפות לאורך זמן (אם בכלל) להגנת בתי-המשפט.
נראה כי על הניזוקים מהשביתות התכופות למצות הדין עם ספקי השירות (אם לא עם העובדים עצמם הזוכים להגנה רחבה יותר) ממש כדי שהיו מזדרזים לעשות כלפי כל מזיק אחר. נראה גם כי השביתות בישראל (מוצדקות יותר ופחות) הגיעו זה מכבר לממדים מדאיגים שיש בהם כדי לסכן משמעותית את כלכלת המדינה ויציבותה ולהעניק השפעה על גורלה למי שאינם נבחרי ציבור.
טוב היו עושים בתי-המשפט ובמיוחד בתי-הדין אם היו נוקטים אסרטיביות רבה יותר, בין באשר למיצויו של רצון הפרט בשביתה ובין באשר למגבלות החלות עליה. נראה כי מדיניות הטלאים בפסיקה הישראלית (ראה ערך "שביתה וירטואלית") כשלה לחלוטין.
תוכן הרשימה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו בביצוע ו/או בהמנעות מביצוע פעולה כלשהי. הכותב הוא עו"ד, חבר וועדת החקיקה למדע וטכנולוגיה, וועדת המחשוב וועדת הבנקאות וועדת תביעות ייצוגיות של לשכת-עורכי-הדין.
מומלצים
