למה אתה לא עוזב אותה?

עכשיו אתם על הספה.

מה שהתחיל בניחוח המשכר שעלה ממנה, בעיניים המעריצות, במגע היד המחשמל, בפרפרי בטן שהתעוררו לריקוד עם כל צלצול טלפון - הביא אתכם לכאן. עכשיו אתם על הספה, שניכם בטרנינג מרוט, כשאתם דנים (עדיין בלי לריב) על השלט.

מה יש לדון. היא תמיד תרצה לראות את "הגשרים של מחוז מדיסון", אתה רוצה את "הארי המזוהם". בתור פשרה אתם רואים את קלינט איסטווד. בגשרים.

אחר כך, כשהיא הולכת לסידורי השינה הנצחיים שלה ואתה מזפזפ עד לערוצי הטבע, אתה אולי מתפלא איך עוד לא חקרו את זה. איך עוד לא פענחו את מחזור החיים המופלא של הזכר האנושי, שמתחיל את חייו הבוגרים כפרפר מאושר, עד שהוא מתחבר למישהי והופך לגולם.

אתה שומע את הקולות. היא יצאה מהמקלחת. עכשיו היא בחדר השינה, בתוך טקסי הלילה שלא את כולם אתה מבין ולא את כולם אתה רוצה לחקור. לא את כל הקרמים אתה מוכרח להכיר. היא לוקחת גלולה. מקפלת בגדים. תולה חולצה. עכשיו היא מתחת לשמיכה.

הערב היא קוראת לך, כמו שהן קוראות בשלב הזה של הקשר. אתה לא בא, היא שואלת, אתה לא בא למיטה? יש כבר לילות שהיא לא אומרת כלום.

אתה צריך להחליט. מהר. בזמן האחרון היא כבר לא מתעוררת אליך בכל שעה שבה אתה מזדחל למיטה. בזמן האחרון היא בקטע של אני לא זונה שמעירים אותה בשביל מין. אתה רוצה? בבקשה. תיכנס איתה ביחד לישון.

אתה קם מהטלוויזיה, הולך לשירותים, מעיף מעליך את הבגדים - ולמיטה. אתה מתקרב אליה, היא נצמדת אליך. כמו בהתחלה, כמו לפני שנה, לפני שנתיים, לפני חמש, בפעמים הראשונות. אבל עכשיו גם אתה צריך את הזמן שלך. אתה לא מודאג. יהיה בסדר. זה תמיד בסדר.

אתם מכירים את השלבים. אתה נוגע בה איפה שהיא אוהבת, איך שהיא אוהבת. למדת. זהו, אתה בתוכה. אתה יודע איך לזוז לה. אתה מומחה באנטומיה של המין. אתה יודע שהיא לא תגמור רק מהתנועות האלה בתוכה. זה בסדר, אתה בשליטה. אתה נותן לה לגמור קצת לפניך, ואז אתה מצטרף, מהר, חזק. כן, מאמי, כן, כן.

נגמר. אתם אחרי. אל תצא ממני, מאמי, תישאר.

מה כבר נשאר, מה.

עכשיו לישון. יכולת עוד סיבוב, אבל צריך שעה של התחדשות עד לפעם הבאה. נכון, בהתחלה הייתם עושים את זה פעמיים ושלוש בלילה. אתה זוכר גם את הלילה של השבע פעמים. לא איתה, אבל בזכרון שלך זה כמו המסע כומתה. עכשיו צריך שעה של רוגע בין הפעמים. אולי, בלילה טוב, תספיק חצי שעה. בשביל מה? שניכם תהיו כאן גם מחר.

איזה מצחיק אתה

אתה לא זוכר שאמרת לה "תשמעי מתוקה, מה דעתך שנגור ביחד?".

זה קרה בשלבים, בדיוק כמו שהפחידו אותך. מברשת השיניים צמחה לתרמיל, למזוודה, לערימות הספרים והמחברות של האוניברסיטה. ואז פתאום נראה לכם אידיוטי שהיא תלך בבוקר לדירה הישנה שלה רק בשביל לחזור לישון בערב. אין כמעט סיכוי שזה היה הפוך, שאתה היית זה שהתנחל. לך זה לא היה קורה גם עוד מיליון שנה. לכן היא התעקשה לבוא תמיד אליך. מה, באמת חשבת שהדירה שלך יותר נוחה לה מהמיטה שהיא השאירה מאחור?

היא נרקמה לך אל הדירה. אם היה לך שותף, הוא נמוג. עכשיו זה רק שניכם. החברות שלה בהתרגשות גדולה: אולי הפעם זה ילך לה. אולי זה יסתדר. מגיע לה.

בהתחלה היה נחמד. חייתם על ספגטי ונרות. נסעתם לאיקאה, דפקת דיבלים בקיר, תלית מדפים. היית מאמין על עצמך? פעם, בשבת, צבעתם יחד את הקיר של הסלון. צחקתם כשמרחתם ירוקים על הפנים. היו קטעים.

דווקא לא היית צועני. היית מסודר עוד לפניה. במקרר היו דברים, וגם על הכיור שמרת. אבל עכשיו הנוזל של הכלים נדד לצד שני. למה? ככה היא עושה את זה. מהצד ההוא. לא אכפת לך; איכשהו, הכל נראה פתאום יותר ביתי. היא פה, מרססת בעלות על כל בלטה. פתאום יוצאים פחות, כי בשביל מה - לראות את הפנים שלה מולך בבר? ועוד להשתדל לא להתלהב יותר מדי מהמלצרית שמתכופפת לקראתך? וגם, בינינו, לשרוף מאות שקלים על מה שכבר ממילא נראה לך טיפשי?

אז אתם יוצאים פחות למקומות, אבל הולכים לחברים. לא לכולם. החברות מהעבר, הידידות - הן פסולות. החברים הרווקים חולקו אצלה לשניים: הנחמדים, שלא בנויים להשתולל, קיבלו אישור כניסה. היא צריכה אותם לשידוכים לחברות. האחרים, שעוד יודעים לקרוע את העיר, סומנו באיקס. שלא יכניסו לך רעיונות לראש. שלא תזכור מה אתה מפסיד.

קיבלת מנהל ללוח הזמנים. מנהלת. לא הרגשת, מפני שעד שהיא הגיעה גם ככה לא קבעת שום דבר. כולם הולכים למועדון, הלכת עם כולם. כולם נוסעים לים, נסעת.

עכשיו כולם זה היא.

אבל בינתיים זה נחמד. שינוי. אתה גם חלק מהזוגיות. תורם. קונה. אוסף אותה במכונית. אתה בסדר. אבל אתמול שכחת לעבור בסופר לפני שהוא נסגר. זה חשוב, כי חסרות לה כמה עגבניות לרוטב של הפסטה.

איזה מצחיק אתה, היא אומרת, איזה מצחיק אתה. לא צעקות. לא דמעות. לא הטחות. רק המשפט הזה. אבל זאת השפה של הבנות. ככה הן אומרות "אתה יודע שאתה אידיוט, נכון?".

איזה מצחיק אתה.

אתם כבר איזה זמן ביחד. היא שמעה ממך על כל החלומות, התוכניות, האהבות של העבר, הכשלונות. היא גם זוכרת מה סיפרת שאמרת לחברה שלך מכיתה ו'. אתה מפוענח. דיברתם על הכל. בארץ-עיר גמרתם כל חיה שמתחילה ב-ע'. אפילו רבתם אם עכבר לבן נחשב.

ועכשיו, חיים.

מהרגע הראשון אתה ברור לה לגמרי. זאת לא אינטואיציה: זה החברות שלה. היא מדברת איתן על הכל. הן מנתחות יחד כל מלה שנלחשת. אתה, השם שלך אצלה זה "הוא" - הוא אמר, הוא טלפן, הוא עשה, הוא קיבל. הוא פוטר, הוא קודם, הוא קנה, הוא מכר. הוא יבוא, הוא ילך, הוא יסע, הוא נתן. הוא הביא לי מתנה, היא אומרת לחברות, אבל הוא עוד לא אמר לי את המלה. לכל אחת יש הוא, וכולם על השולחן.

לפעמים אתה אומר לה מה אתה רוצה. מה התוכניות של החיים. איך תעשה, ותגיע, ותהיה. היא מקשיבה לך כמו שהן יודעות, אבל נשים חוות דברים רק בהדמיה אישית. כשחברה אומרת לה שהיא התחילה לעבוד בתור סלקטורית בבר, היא לא אומרת "יופי" או "נורא". היא רק אומרת "אני לא הייתי יכולה". מי דיבר עליה?

לך יש תוכניות, וגם לה. אתה זה התוכנית שלה. שום דבר לא משתווה אצלה לחתונה וילדים. והנה, אם הכל בסדר, העשור הבא למעשה תפוס. איזו עוד תוכנית צריך.

יש לה תסריט לחיים שלכם. תסריט עם תפקידים ותלבושות, טקסטים שצריך לומר, לוקיישנים. יש שם סצינות מין, ויד ביד על חוף הים, והפתעות, וריגושים, והשרוכים הלבנים שבשמלת החתונה. הכל כתוב מראש, הכל. היא המפיקה והבמאית והשחקנית הראשית, ואתה נבחרת למלא את התפקיד. רק שאתה לא בדיוק עונה על הדרישות. אתה יודע את זה, לא? למשל, אתם כבר לא עושים מספיק דברים ביחד.

ביחד זה נחמד לה. ללכת יד ביד, לבשל, לקנות איתה בגדים. דברים ביחד. כולן אומרות את זה. ביחד של בנות. היא לא רוצה לרבוץ איתך ביחד מול ערוץ הספורט. היא לא רוצה להיות איתך ביחד עם החבר'ה, שותקים שעות על כלום. זה לא נקרא ביחד.

ביחד, בשבילה, זה לדבר. אתה והיא. לטייל אחד בנשמה של השנייה. זו פסגת ההתעלות. זה כיף שאין שני לו. מדברים עליה. באהבה. באמפתיה. בעידוד. שיחה כזאת היא אור שמייבש את מפלצות החושך שבפנים. זה מה שהופך את רעד הפחדים לטורבו של מנוע שמניע אוניות. זה הדיבור שהיא צריכה. ואין לך מושג איך עושים את זה.

בכלל, מאז שהיא הגיעה אתה הוא זה שלא בסדר. עובדה, היא כל הזמן אומרת איך הדברים צריך להיות. מאמי, שמים את הכוסות עם הפתח למעלה. מאמי, אתה אל תחליף את הנייר בשירותים, אתה אף פעם לא זוכר נכון את הכיוון של הגלגול. לא, מאמי, משאירים את החלון פתוח, אחרת הכביסה לא תתייבש. מאמי, אכפת לך לא להשאיר את הנעליים בסלון? איזה מצחיק אתה.

אתה לא זוכר שאתה מעיר לה משהו. אתה לא זוכר שאתה אומר לה מה לעשות. אתה גם לא זוכר שמשהו קרה לך לפני שהיא הגיעה לחיים שלך, למרות שזה נראה לה נס איך הצלחת לשרוד פה עד היום.

עכשיו אתם ביחד. לא נראה לך שמשהו ישתנה, וזה בסך הכל בסדר מבחינתך, רק שלפעמים - בדיוק כשאתה נכנס איתה למיטה - אתה קולט בזווית העין את הספרות על השעון שעומד מאחורי ספל המים שלה. עוד לא 12, רבאק. חברים שלך מסתובבים בעיר, רואים אן.בי.איי בטלוויזיה, עושים דברים, צוחקים, מתווכחים. ואתה הולך לישון בשעה של ילדים.

אתה לא יכול לקום עכשיו ולצאת. אפילו לא לחדר השני, כי מה פתאום, היא צריכה להירדם איתך. יא אללה, אתה אומר לעצמך, ככה זה הולך להיות מעכשיו?

בבוקר היא היתה מה-זה נחמדה, הכינה לשניכם פנקייקים. מדליק. יהיה הרבה יותר טוב, היא מגלה לך את העתיד, יהיה עוד יותר טוב. אבל זה השיא. תזכור. אתם עוד תתגעגעו לדירה השכורה הזאת, לפסטות, לשליחים עם הפיצה, לסרטי הדי.וי.די שראיתם בלילות, אפילו לעכברים הלבנים מהארץ-עיר. מכאן רק יורדים.

אתה לא מאושר, אבל אתה לא מבין למה. היא יפה, טוב לכם במיטה, היא לא מנדנדת יותר מדי, היא חברה טובה, אתה בטוח. אבל החיים שלך כבר לא בדיוק שלך. במאבק הזה, על הדברים הקטנים שמהם עשויים החיים, נשארת בלי כלום.

אבל אתה מקשיב לה. היא אומרת לך שאף אחד לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, ואתה מסכים. פתאום זה רע שבן אדם עושה את מה שהוא רוצה. פתאום זה רע.

והנה, אתה לא חי כמו שהיית רוצה. אתה מתעסק, בעל כורחך, בנושאים שממש לא מעניינים אותך. אתה חושב שאין לך ברירה, כי אי אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. זה נכון, מתגנבת אליך מסקנה מעניינת, אבל יש יותר מעוגה אחת. יש מיליונים. יש כמה שרוצים. צריך לאכול וללכת אל העוגה הבאה.

היא מרגישה את המטוטלת אצלך. גם אצלה המטוטלת הזאת עובדת, אבל היא נעולה על החלטה. אם עוד לא התחתנתם, היא חייבת להביא אותך לשם. והיא יודעת שכמו כולם, אתה מעריך רק את מה שאין. אז היא הולכת.

יום אחד היא זזה. לוקחת מזוודה וחוזרת להורים, לחברה, לאחות באילת. עכשיו התור שלך: עכשיו אתה מרגיש את הנוכחות שלה מכל פינה. עכשיו אתה נזכר בצחוקים הקטנים, בפנים המתוקות שעל הכר, בלחישות האוהבות. פתאום אתה רוצה את הביחד שהיה.

בלילה, לבד במיטה, שוב בצד שפעם היה שלך, אתה מריח אותה. אתה דואג שהיא הלכה אל החבר הקודם שלה. הלב שלך דופק כמו אלף שפנים מזדווגים, אתה מזיע כמו החרמון שנוזל לכנרת.

לא ישנת כל הלילה. כל מה שרצית זה את הפנים האלה שלה על הכר שלידך. זה הכל. אתה לא תשכור מטוס עם שלט "התינשאי לי?", אבל הזמנת אותה לארוחה. בכיס יש לך טבעת בשבילה.

החיים שלך, לפחות לעשור-שניים הקרובים, סגורים. אתם הולכים להישאר ביחד.

בינתיים, השם שלך יעלה יותר ויותר על השולחן של החברות שלה. בעיקר היא תרצה להראות להן איך שהיא הצליחה בחיים. אצל בנות זה כשהן אומרות עליה בקנאה "איך שהוא אוהב אותה". זה השיא. זה לא רק בגלל שמוצא האדם מהקוף ומוצא האשה - כולן - מוורשה. הן יודעות טוב מאוד שלאהוב זה לסבול. הן כבר היו שם. הן לא מתחתנות עם זה ששובר להן את הלב.

אם היית יכול לקבל מחר כל אשה שאתה רוצה - כוכבת קולנוע, זמרת, דוגמנית, מדענית אטום, האקסית המיתולוגית, מי שלא תהיה, אפילו אחת שעוד לא קיימת והיא כולה פרי התכנון שלך - האם אז היית מאושר עם אשה שהפרויקט הגדול שלה בחיים הוא לתקן לך את הפאקים וללמד אותך להרים את הקרש בשירותים?

תחשוב טוב, כי גם עם החדשה זה לא יהיה אחרת. אחרי התקופה הראשונה - שהן אוהבות לקרוא לה תקופת הזוהר, כי אתה מצוי בשלב שבו אתה לא מסוגל לפקוח את העיניים מרוב סינוור - אתה תהיה בדיוק באותו מקום: על הספה, עם הטרנינג המרוט ואיסטווד בגשרים.

זה מה שאתה חושב, אז אתה לא זז. רק העיניים שלך זזות בכל מקום שבו אתה רואה אותן עם חולצות הבטן האלה והעור המתוח על הגוף שאתה כבר לא תרגיש. אתה לא זז, כמו שלא הזזת את הכד השבור בפינת החדר שלך במשך שנים, למרות שתמיד נתקלת בו עם האצבע היחפה של הרגל בזווית הכואבת. אתה לא זז - ולא רק כי ה-Passion, התשוקה, הפכה ל-Compassion, חמלה.

אתה חושב, כמו שחשבת שאתה היית זה שהתחיל איתה. שאתה היית זה שהציע לה להיות ביחד. לא הרגשת בכלל שאתה נראה ונשמע כמו הבובה שיושבת על הזרוע של זאת שמדברת בשבילך מהבטן.

אתה לא מבין שהיא זאת שסימנה אותך. זאת היתה היא שבחרה, לא אתה. הן אלה שבאות, וזה הן שמחליטות ללכת.

לכן אתה לא עוזב אותה. כי היא עוד לא רוצה.