על חשבון הברון שאין לו

הגירעון הענק בתקציב 2003, המעמיד את ישראל במקום הראשון במערב (ואולי אפילו בעולם) בגודל הגירעון יחסית לתוצר, כמו לא הדאיג אף אחד. המיקוח בכנסת על תקציב 2004 התמקד בשאלה מה להוסיף למי ולא מה לקחת ממי. סיום הסכסוך בין האוצר להסתדרות, איך שלא יפורש, יעלה לא מעט כסף לקופת המדינה. ובחודש דצמבר בשנה שעברה השתוללו משרדי הממשלה בהיקף ההוצאות כפי שלא  עשו מזמן.

ההוצאות גדלו ב-50% בהשוואה לנובמבר. עלייה של 7 מיליארד שקל בחודש אחד. הגירעון של דצמבר בלבד אחראי לכמעט רבע (!) מהגירעון השנתי המצטבר. כך שומרים על הקופה? מה קרה, מאיפה חגיגת החלוקה הזו? גילינו נפט?

לא גילנו נפט, גילינו אמריקה.

נתניהו נסחף

כל הדיון הכלכלי בארץ כיום מושפע מהחשיבה - השגויה לעומק - שהממשל בוושינגטון נתן, נותן ויתן כסף. הרבה כסף. המון כסף. ואם אמריקה תיתן כסף, הבה נתחיל לחלק אותו כבר עכשיו.

התקציב הממשלתי - ולמען הדיוק שר האוצר הממונה עליו - משלם עכשיו את מחיר הערבויות לאשראי שקיבלנו מאמריקה. המחיר הזה משתקף בוויתורים להסתדרות, ויתורים לסיעות בכנסת, ויתורים לקבוצות לחץ ועוד ועוד. הציבור הבין את קבלת הערבויות כמתנה אמריקנית לטובתנו. ואם יש מתנה, הבה נקצה אותה בין החבר'ה.

המחיר האמיתי של הערבויות איננו לכן עמלת הסיכון שאנחנו משלמים במזומן לממשל בוושינגטון (עמלה שאפשר לראותה כתוספת לריבית). המחיר האמיתי הוא תחושת הרווחה המדומה שהשתררה במגזר הציבורי - ואחר-כך גם בעיסקי - עם קבלתן. לפתע, נמצא כסף יש מאין. אז למה להמשיך ולקצץ?

הערבויות הן קללת הברכה. מנקודת ראות של המשק כולו, תרומתן נטו - אחרי תשלום עמלת הסיכון הנל - זעומה ביותר. ממשלת ישראל יכולה לגייס את הכסף בשוקי ההון הבינלאומיים כמעט באותו מחיר. ואם לא, יכולה הממשלה להשתמש בעודפים בלתי-מנוצלים מחבילת הערבויות הקודמת.

רק מה? כדי למכור לזרים איגרות-חוב של מדינת ישראל בלי ערבויות אמריקניות, צריך לעמוד במשמעת הברזל של שוקי האשראי הזרים. צריך להוכיח להם לא רק את רצינות הכוונות, אלא גם את רצינות הביצוע.

למלווים בשוק האשראי הבינלאומי אין שיקולים של בחירות לנשיאות, של לובי יהודי, של אסטרטגיה בינלאומית. יש להם שיקולים של רווח והפסד בלבד. לו היתה ישראל חשופה כעת למשמעת של שווקים, הרבה דברים היו נראים אחרת ונעשים אחרת. בלי הערבויות, משרדי הממשלה לא היו פותחים את הקופות בדצמבר והגירעון בתקציב לא היה מגיע, בחודש גורלי אחד, ל-1.2% מהתוצר המקומי. בלי הערבויות, חברי הקואליציה היו מבינים את חומרת המצב ולא מורטים נוצות מההצעות של האוצר. בלי הערבויות, ועם הפנים אל השווקים, השקל לא היה נוסק לשמיים אלא מהלך על הקרקע.

ובעיקר, לא היתה נוצרת תחושת הרווחה המדומה.

את תחושת הרווחה המדומה הזו פימפם שר האוצר עצמו. לא בדיבורים על סוף המשבר, אלא בדיבורים על ההישג של הערבויות לאשראי. איזה הישג? הערבויות הן הוכחה לכישלון. מדינות בריאות, חזקות, העומדות על רגליהן, לא רצות אל הדוד העשיר באמריקה כדי שיהיה ערב להלוואותיהן. הן מסוגלות לגייס כסף בעצמן. ואם לא, הן עושות סדר בחשבון הבית כדי שיוכלו לגייס כסף בעצמן.

בנימין נתניהו נהנה מדימוי של מסביר מעולה והוא כזה. אבל נתניהו נסחף. הוא שכח לשים פסיק ולהוסיף את מילה אבל אחרי התיאורים הנלהבים שהשמיע של מצב המשק כיום. הוא לא טרח להסביר לישראלים שלא כל המיליארדים של הערבויות כבר מונחים בכיסנו, וגם אם היו, מצבה הכלכלי של ישראל לא היה משתנה בסיסית בשל כך. היא עדיין מדינה עם גירעון תקציבי בלתי-נסבל ועם חוב ממשלתי בלתי-נסבל.

נתניהו נתן להבין שמעבר לאוקיאנוס יושב ברון עשיר עם חשבון פתוח. ההבנה טופטפה לציבור עד שהכל קלטו אותה. גם ההסתדרות קלטה, גם הקואליציה. כך נשחט התקציב וכך נשחק נתניהו.

ישראל היא המדינה היחידה המקבלת סידור של ערבויות מארהב. והסם הממכר של הערבויות האמריקניות אכן סימם אותנו. בלבל את חושינו. אני קורא על גורם מדיני בכיר מאוד, המשוכנע שארה"ב תעניק לישראל עוד מיליארדים של דולרים כדי לממן את תוכנית ההתנתקות מהפלסטינים - תוכנית שלה, דרך אגב, ארה"ב מתנגדת. איפה אתה חי, גורם מדיני יקר? באמריקה מתפתחת כעת בהלה אמיתי לעתיד התקציב הממשלתי. הגירעון החזוי בתקציבים מעיק על כל דיון ציבורי כלכלי ועמד במרכזו של הכינוס השנתי של האגודה האמריקנית לכלכלה בסן-דייגו, קליפורניה. שלושה כלכלנים בולטים - האחד שר האוצר לשעבר בוב רובין, השני יועץ כלכלי לנשיאים אלן סיני והשלישי פיטר אורשג ממכון ברוקינגס - הציגו בכינוס נייר עמדה מצמרר.

על סמך ניתוח המגמות התקציבית הגיעו שלושת הכלכלנים למסקנה שהגירעון החזוי בתקציבו של הממשל נמצא במסלול של ריסוק.

הם הציגו נייר עמדה שכותרותו - הסכנה של משבר פיננסי באמריקה. הגירעון התקציבי האמריקני ל-10 השנים הקרובות הוא - קרא היטב את המספר, גורם מדיני יקר בירושלים - 5,100 מיליארד דולר. בכל שנה צפוי לממשלת ארהב גירעון של לפחות 3.5% מהתוצר. המסלול הגירעוני הזה, אומרים רובין, סיני ואורשג, לא מתקבל על הדעת, לא יתקבל בשווקים ויוביל, מוקדם ולא במאוחר, למשבר בכלכלת ארה"ב.

ההשלכות של חוסר האיזון התקציבי יהיו חמורות, מזהירים הכלכלנים: אובדן האמינות של ארהב בעיני המשקיעים, בריחה מנכסים דולריים, עלייה חדה בריבית, פיחות נוסף בשער הדולר, התחדשות האינפלציה בקנה מידה שאמריקה לא ידעה מזמן, נפילה בבורסות ויצירה של דינמיקה משברית אמיתית.

כל חיזוי האימים הזה לא עלינו הוא ולא על איזו ארץ מתפתחת חסרת אונים. הוא על ארה"ב.

שאלתי את פיטר אורשג, היושב כמה חדרים מחדרי, האם תרחיש הקריסה הזה לא מוגזם והוא אמר: מוגזם? אנחנו עוד עשינו חסד בהנחות שלנו. אנחנו עוד לקחנו בחשבון איזהשהו ריסון בתקציב ושפיות מינימלית במסים. כמו שהדברים נראים כיום, בשנת הבחירות לנשיאות, הרכבת האמריקנית דוהרת למשבר.

האם ניתן לבלום אותה לפני שתרד מהפסים? כן, אומר אורשג, אפשר לבלום אותה. עוד יש זמן. מה לעשות? פשוט: להתחיל לקצץ בתקציב. הרבה. בכאב. באומץ לב פוליטי. להתחיל מהביטחון ולהמשיך בכל הסעיפים האחרים.

מול המציאות של אין לי אמריקני, על מה חושבים בירושלים? על הגדלת הסיוע במיליארדי דולרים. אני יכול לבשר לגורמים מדיניים וכלכליים החולמים חלומות, שהממשל בוושינגטון חולם על משהו

בעוד כחודש תתכנס, הפעם בירושלים, ועדת תיאום כלכלית אמריקנית-ישראלית, שהוקמה לפני כמעט 20 שנה. ישראל מביאה לוועדה את מדיניותה הכלכלית, הנציגים האמריקנים מעירים את הערותיהם ונפתח דיון. לכאורה, על סמך הדיונים בוועדה תתקבל ההחלטה של הממשל האם להזרים לישראל את יתרת הערבויות. למעשה, הממשל של בוש, לאחר שהנשיא חתם על חוק הערבויות, לא ינקוף אצבע כדי להסתכסך עם היהודים בשנת בחירות.

אחר-כך, אלוהים גדול. ב-2005 יתחיל בדק הבית התקציבי הגדול בוושינגטון, ולא משנה מי יהיה הנשיא: הגרזן יעבוד שעות נוספות.

כסף שבא בקלות עלול להיות מחיר כבד. במחזהו של פרידריך דירנמאט, ביקור הגברת הזקנה, פותחים תושבי העיירה במסע קניות על חשבון המענק שהגברת הבטיחה להם, בתנאי (הפעוט) שיוציאו להורג את אחד מעמיתיהם. גם אנחנו כך, אבל אצלנו התמונה אפילו קודרת יותר. לנו בכלל אין גברת עשירה עם תנאים. יש לנו רק אשליות. אמריקה, חברים יקרים, עומדת בקרוב לסגור את הקופות.