הראשון בדיבור

למי שלא זוכר או לא יודע, בטרם היות דודו טופז מנחה תוכנית בידור גורפת, או בכלל אושיה טלוויזיונית (התחיל כמנחה "שחק אותה" בערוץ הראשון בשחור-לבן) - הוא היה בעצם בדרן. "ערב ספונטני מתוכנן" היה המופע המסודר הראשון שהעלה ב-80', ואחריו באו "פליטת פה" (84'), "בלי חשבון" (87'), "צורה לנו" (90') ו"טיפול נמרץ" (92'). ארבעת האחרונים קובצו לאוסף דיסקים, הנושא את שם אחד ממערכוניו היותר מוכרים, "בלדה לאורנג'דה".

דודו, האוסף הזה משקף אותך בפאזה שלך כבדרן?

"בטח. חלק מזה אלה מערכונים עם דמויות, וחלק זה סטנד-אפ. נדמה לי, עם כל הצניעות, שאני הראשון שהתחיל עם סטנד-אפ, כלומר לעמוד על הבמה ולדבר - לא בתור דמות אלא בתור דודו - על דברים קטנים ומעצבנים בחיים. הקשבתי למערכונים עם הילדים שלי והם התגלגלו מצחוק, ולא בגלל שזה אבא שלהם, אלא בגלל שזה מצחיק. זו היתה בשבילי אינדיקציה שזה הומור שתופס גם היום".

את המארז הפיקה חברת "האחים ראובני", והוא משווק ברכישה טלפונית בלבד ב"מדיה דיירקט". במסגרת הבונוסים מכיל האוסף גם קטעים מ"ערב ספונטני מתוכנן", מערכונים מוקדמים של טופז מ-74' ואילך, ואת השיר "אנשים זה דבר מצחיק", שהלחין ומבצע רובי ראובני. "אני חושב שב'בלי חשבון' יש את המערכונים הכי טובים", הוא מוסיף, ומונה אותם: "'מוכר העיתונים', 'משה והאורנג'דה', 'סוחר הנשק', 'פועל בניין ערבי', 'ילד אלים'".

במבט לאחור "פליטת פה" היתה התוכנית הכי טעונה מבחינתך, בגלל הרקע שקדם לה.

"היא היתה גם הכי נועזת, כי שם באמת היה לי מה להגיד. אמרתי את זה בצחוק, אבל מתוך כאב מסוים. אדם שעומד לרדת מהארץ שופך את הלב לפני הירידה, ואז בסוף מחליט שהוא נשאר בארץ למרות הבלגן. היתר היו קצת פחות אמיצות, חוץ מהאחרונה, 'טיפול נמרץ', שהיתה על אזרח שבא לתבוע את המדינה לדין ומביא את כל העדים שמסבירים למה הוא תובע אותה, החל מהרצל וכלה במשה רבנו".

חששת אז להעלות את "פליטת פה"? לא פחדת מתגובת הקהל?

"לא. כשאתה שלם עם עצמך, אין פחד".

האוסף מכיל כמה וכמה מערכונים שיש בהם מעין ראיית נולד מפוכחת של המציאות שלנו, ודברים שנחשבו לפנטסטיים בזמנם הם היום כמעט אמת לאמיתה. ב"חדשות שנת 2000" מ-74', למשל, הוא דיבר על תקופה שבה פנינה רוזנבלום היא שרת התרבות. זה אומנם עוד לא קרה, אבל לא בלתי אפשרי. "כל דבר בעולם הזה הוא תהליך, ואם אתה קולט את התהליך, אתה יכול לשער מה יהיה סופו", מסביר טופז את יכולתו לחזות אירועים. "היום הייתי יכול גם להמר על דברים שיהיו פה בעוד 25 שנה. אתן לך רשימה של נבואות שלי, מצחיקות או לא - אתה תשפוט. למשל, קיבוצים כבר לא יתקיימו כקיבוצים קולקטיביים ויהיו בתי הבראה או בתי אבות מפוארים, או מפעלי תעשייה. אני מאמין שבעוד 25 שנה הצבא שלנו יהיה צבא של שכירים, שיקבלו משכורת החל מהיום הראשון שלהם בטירונות, ושבחורים יעברו מבחנים בגיל 17 וחצי לראות מי מתאים לצבא ומי לא, כיוון שלא יזדקקו למאות אלפי חיילים אלא רק לכמה עשרות אלפים. אלה שיתקבלו לצבא, ויישלחו ליחידה אליה הם מתאימים, יקבלו משכורת גבוהה כבר מהיום הראשון לשירות. אני גם מאמין שבעוד 25 שנה המדינה הזו תהיה מורכבת מארבעה עמים שונים: ערבים או פלשתינים, יהודים חילונים, יהודים דתיים ורוסים".

ואנחנו נשרוד כדי להיות עדים לכל המהפכים האלה?

"25 שנה? אני מתכנן עוד להיות כאן".

לאוסף הזה צורף גם שיר, "אנשים זה דבר מצחיק". אתה מרוצה מהלחן והביצוע של רובי ראובני?

"כן, בסדר גמור", הוא אומר ומצטט ממנו ספונטנית: "'אנשים זה דבר מצחיק, מה שיש בידם לעולם לא מספיק. תמיד מחפשים, תמיד מנסים, לפתור בעיות שלא קיימות'".

לפני יותר משנה שוחרר שיר אחר, "דניאלה", שטופז חתום על מילותיו, וביצע אותו הזמר בן הטיפוחים של "אתניקס", איזקיס. "זה היה על פי הזמנה של זאב נחמה ותמיר קליסקי", משחזר טופז. "נתנו לי מנגינה ואני כתבתי מילים. אני משתדל להיות צנוע, אבל יש כמה תחומים שאני יודע לעשות אותם. תוכנית בידור מחד, ומאידך אני יכול להגיש סיפורים לפני השינה לילדים, כמו שעשיתי ב'דודו מספר לגולו'. חוץ מזה אני יכול לכתוב ספרים, וכתבתי כמה, וגם לכתוב פזמונים. אני נהנה לעסוק בכל מיני צדדים של המקצוע הזה, וכל אחד מהם נותן לי סיפוק בפני עצמו. וכולם ביחד זה דודו".

האוסף הזה לא מביא לך חשק לחזור לקדמת הבמה, לקשר בלתי אמצעי עם קהל, לא כזה שמוזמן לאולפן טלוויזיה?

"בהחלט מביא. העונה הזאת מסתיימת ביוני, וזה עוד הרבה זמן, וכשהיא תסתיים קיימות כמה אלטרנטיבות, שאחת מהן היא לעשות תוכנית יחיד לבמה".

בעונה החדשה של תוכניתו, שעלתה לפני שבועיים, חנך טופז פרויקט חדש שלו, במסגרתו הוא מסייע לנזקקים מסוגים שונים, שמגיעים אליו באמצעות פניות טלפוניות. "מתוך יותר מ-3,000 פניות שקיבלנו בשבוע הראשון, 98 אחוז מבקשים פשוט כסף, בצורה כזאת או אחרת. אם לניתוח, אם לאוכל, אם לסידור שיניים, אם להעלאת עצמות של אח מחוץ לארץ, אבל תמיד זה מתבטא בכסף", הוא אומר.

תהליך הסינון של המועמדים הראויים צריך להיות אכזרי.

"לא אכזרי, כי יש פתגם שאומר שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו, אז בכל שבוע אני מנסה לעזור לאיש אחד, לאשה או לילד, ואני בוחר יותר את המשאלות שלא רק כסף עולה מהן. ברור שאילו היה לי לתת לכל משפחת מצוקה בישראל מיליון שקל, וזה היה עולה לי בערך עשרה מיליארד דולר, אז הייתי פותר לכולם את הבעיות. אבל אין לי תקציב כזה, אז אני עוזר בסדר גודל של כמה אלפים. נגיד שאם יש ילד שהולך לאבד את מאור עיניו, וחלום חייו זה לראות פעם אחת את מגדל אייפל לפני שהוא מתעוור לגמרי, אז בסכום של 2,000 דולר אני שולח אותו לבילוי עם מלווה, כולל מלון בפריז, ועוזר לו לפתור בעיה בסדר גודל נורמטיבי. אבל אם יש אשה שכותבת לי שהיא חייבת חצי מיליארד שקל ולא תהיה אי פעם מסוגלת להחזיר אותו לבנקים, אז גם אני לא מסוגל לעזור לה, כי סכום כזה הוא מחוץ ליכולתי. חוץ מזה, מדובר בתוכנית טלוויזיה, ואני צריך לבחור מקרים שבהם מדובר בסוגי סיוע שונים, כדי לא לחזור על עצמי. לכן אני נמצא כל הזמן בין הצורך לעזור לאנשים לבין הצורך להביא תוכנית מגוונת ושונה. יש לי צוות של ארבעה אנשים שמקשיבים להודעות, שולפים ומביאים לי דברים שונים ממה שהיו קודם".

מעבר למעשה הטוב עצמו, אין כאן קצת ניצול ציני של המסך, לגרום לרגשנות יתר - הרי במקרים שאתה מביא הדמעות זולגות מעצמן - כדי להביא לרייטינג גבוה יותר?

"המילה ציני ממש לא מתאימה. אני שואל אותך, האם עדיף להתעלם? הרי את הכסף או את מקומות העבודה או את הפתרונות אני מקבל מגופים כמו 'המשביר לצרכן', שנתנו לאשה קניות בסך 6,000 ש"ח. הם לא היו נותנים את הסכום הזה בלי חשיפה טלוויזיונית. אז כאן נשאלת השאלה הפילוסופית, מה עדיף: לומר לאשה 'לא יכולים לעשות כלום בשבילך', או לשאול אותה קודם אם היא מוכנה להיחשף. הרי האשה הזאת, אם תשאל אותה, תגיד לך שהחיים שלה השתנו מקצה לקצה. לקום בבוקר עם מעמסה ענקית שאין סיכוי שאני אפתור אותה, 3,200 במכולת ו-7,000 מינוס בבנק, ופתאום החובות האלה נעלמו, והמשכורת עלתה מ-1,500 ל-4,000. זה כמעט כמו אדם טובע שהוצאת אותו מהמים. יש לה פתאום אוויר. אני לא מנצל אותה, כמו שלא ניצלתי את השמנים כשעשיתי 'דיאט דודו' לפני שש שנים, ולא את עינב גרינברג האנורקטית, שלפני חמש שנים התחילה לאכול בגלל התוכנית שלי והיום טוענת שנתתי לה חיים מחדש. אני לא עושה בזה שום שימוש ציני. אתה יכול באותה מידה לומר שעיתון ששם בכותרת שלו אדם עם נחל דם על ידו - עשה שימוש ציני באיש מת. מטרת העיתון היא למכור עיתונים, לא פחות מלחשוף את האמת".

מבחינת נתינה, הרי אפשר גם לקיים את המצווה של מתן בסתר.

"מבחינת מתן בסתר אני יכול להבטיח לך שאני נותן באופן אישי לארבע משפחות, בלי לפרט, ואני עושה זאת באופן אישי כדודו. אבל דודו טופז הוא איש תקשורת, ואין מה לדבר כאן על שימוש ציני. אפשר לומר זאת גם על יגאל שילון או על רפי גינת. הוא לוקח נאנסות וכדומה, והופך את זה לתוכנית טלוויזיה. בכלל, עדיף לעשות ושיבקרו אותך. במקרה הזה 99 אחוז מהביקורות הן חיוביות, אבל תמיד יהיה אחד שיגיד 'הוא עושה את זה בשביל הרייטינג'".

תגובה אחרונה שלך לגבי "תוכנית העשור" במסגרת אירוע "מסך הזהב".

"תראה, להכניס תוכנית שרצה תשע פעמים על המסך כמועמדת לתוכנית העשור, זה אבסורד. אם היו עושים, למשל, תוכנית עם זמר העשור, והיו לוקחים את אריק איינשטיין, שלמה ארצי, ריטה ופוליקר, ואז פתאום מכניסים את סאבלימינל, והוא היה נבחר - זו היתה פגיעה באינטליגנציה, למרות שהוא פנטסטי לא פחות מנינט טייב. הקהל הוא עוילם גוילם".