מה נשמע אחים שלי?

לא נעים: "האחים יונה", ערוץ 1, 21:45

מבולבלת, מטורללת, מרהיבה, חסרת פשרות ופשר, אנושית, מציאותית, משעממת ומרתקת – כל זאת ועוד, ככל שהותיר לנו הזמן (ובחיי, שמונה פרקים בערוץ הראשון – שבו, כידוע, הזמן תמיד נמשך יותר זמן – זו בהחלט חתיכת זמן), היה ב"האחים יונה", שננעלה אמש.

מה זה היה? זה היה הכל ולא כלום. האחים יעקב וויקטור יונה, ממייסדי "הפנתרים השחורים", השמינו, התעשרו, התנפחו. בפרק הנעילה המריאו השניים לבקר את שותפם למאבק המצוקה, ימין סוויסה, שירד לארה"ב. התפתח ויכוח קולני להדהים במסגרתו האשים סוויסה את האחים, מדינת ישראל וכנראה שגם את השמים, הארץ וכל צבאם כי דפקו אותו ולא סידרו לו ג'וב בקונסוליה, תוך שהוא מנציח את דמותו הנלעגת של המזרחי הדפוק המקצועי.

ההמשך תיעד סצינה נלעגת לא פחות: האחים יונה מחליטים לשוב למאבק החברתי ממנו צמחו. אין להם סיכוי. הם מארגנים הפגנה קלושה. יעקב יונה צורח "לחם, עבודה" אבל ברור שהכל בכאילו. נו, מה; האחים עשירים מדי כיום, שבעים מדי, ליעקב יונה יש בריכה פרטית בווילתו, על מה אנחנו מדברים? לחם-עבודה? מה הפלא שנתניהו אוכל את עניי הארץ לארוחת בוקר ועוד נשאר רעב, כשאנשים כמו יונה – צבוע לא קטן – מתיימרים לעמוד בחזיתם.

"האחים יונה" הסתיימה בפרק חזק, שהדגים את מרבית חוליי המאבק החברתי בישראל. בכללותה, הטילה הסידרה לפתחנו פיסת מציאות במצב נא של חייו העכשוויים של מר ישראלי. המראה לא היה נעים.

לא חראם? "ספיישל פרסומות 2003", ערוץ 10, 21:00

כמה, כמה פעמים אמרתי לרשף, בהיכרותי הקלה עמו: שמע, רשף, עזוב אותך מלהיות טאלנט. רד מהעץ הנמוך הזה. אתה צריך לכתוב. אנשים כותבים הם אנשים רעים יותר, חולי-נפש יותר, משתכרים משכורת מינימום ודרושים לתעשיה כאוויר טרי למוכה אסטמה. כתוב, רשף, כתוב. יהיה לך טוב, כלומר רע. כמו שאתה אוהב. כמה פעמים אמרתי לו? לדעתי פעם אחת. לדעתי לוי היה עסוק באותן שניות עם הילד שלו, ושוב לא הקשיב לי.

כך קרה כי ספיישל הפרסומות שלוי כתב והגיש עשה בושות לעצמו ולמשפחתו. ההפקה היתה כה דלה, האולפן כה קטנטן, הקהל כה זעיר, התפאורה כה בוטלה, עד שיכולתם בנקל לחשוב שמדובר במשהו המשודר ממרתף ביתו של רשף הנער, עוד שניה תיכנס אמו ותבשר לו שהאוכל על השולחן. הכתיבה הנשכנית של לוי נכחה כאן כרגיל, אבל נקברה לחלוטין תחת מבוכות ההפקה.

גם היוזמה עצמה היא, במקרה הטוב, בעייתית. תוכנית כזו (וכזו היתה גם "ביצת הזהב" בשעתה) מאפשרת לזכיין לדחוף שוב את שמות כל המפרסמים, רעיון שעושה מסאז' פלוס הרפיה למנהלי הערוץ ולמפרסמיהם, אבל לא בהכרח לצופים. ב"ביצת הזהב" לפחות קיבלתם את טל פרידמן. אצל לוי קיבלתם את אניטה פללי – כרגע הסיפור הכי עצוב בעיר שאף אחד לא מספר לו שהוא כזה (כי היא ממילא לא תבין) – ואת ג. יפית, אשה שעם כמות הכריזמה שלה אפשר להחשיך את כל רמת-גן למשך פרק זמן לא מוגבל. חבל. לוי מתבזבז על שטויות כאלה, ושטויות כאלה מתבזבזות עלינו, ואנחנו מתבזבזים על פרסומות של ג. יפית. לא חראם?