שלא יגמר לעולם
הפוליטיקאים, ראשי הרשויות, העובדים וועדיהם, המקורבים ובני המשפחה, הספקים המועדפים – כל אלה מעוניינים למעשה לשמר את המצב ברשויות המקומיות. מי מפסיד? כרגיל, אנחנו
אלפי העובדים שלא מקבלים שכר כבר כמה חודשים אינם אשמים. ראשי מרכז השלטון המקומי אינם אשמים – הם רק קוראים להשבית. ראשי הרשויות (החדשים והישנים) אינם אשמים – הם "קיבלו" את הרשות עם גירעונות או אינם יכולים לעמוד בקיצוץ. משרד החינוך אינו אשם בקיצוץ תקציבי החינוך – זה משרד האוצר שקיצץ. משרד הפנים אינו אשם – הוא דווקא "בעד" הרשויות המקומיות. אפילו משרד האוצר אינו אשם – אין הוא מוכן לשלם על מחדלים בניהול הרשויות, לבטח בעידן של צמצום פיסקלי.
אז מי אשם? שתיים אשמות: המערכת הפוליטית והתרבות הישראלית.
"משבר" הרשויות המקומיות אינו חדש. כבר שנים הוא קיים במידה זו או אחרת. כבר ב–1973 טיפלה בכך ועדת בן שחר, שניסתה להציג מודל של "עיריית-גג" באזור תל-אביב, וליצור דגם של שותפות מרחבית מוניציפלית. בשנת 1981 הגישה ועדת זנבר רשימה של המלצות חשובות לשינוי פני השלטון המקומי – רק מעטות מההמלצות יושמו והדו"ח נגנז. ביוני 2000 מינתה הכנסת ועדה של ששה חברי כנסת (כולם "יוצאי" השלטון המקומי), והעמידה בפניהם שישה נושאים לבדיקה: דרכים לכיסוי גירעונות הרשויות, הקטנת הפער בין רשויות מבוססות לפחות מבוססות, ניתוק התלות הפיננסית בין השלטון המרכזי למקומי, הפעלה יעילה של אגפי החינוך והרווחה, בחינת חקיקה נוספת שתגדיר את השירותים המחייבים את הרשויות לתושביהן והכלים התקציביים שהממשלה חייבת להעביר לרשויות. כמעט ארבע שנים עברו – ואפילו מסקנות ראשוניות לא הוגשו.
כל אזרח שקורא את המקומונים בסוף השבוע אינו יכול שלא לשפשף את עיניו לנוכח מבול הגילויים והחשיפות של שחיתויות ואוזלת יד ברשויות. התמונה המתקבלת היא של רשות מקומית שהפכה לזירת התגוששות של אנשים תאבי עוצמה וכוח, שהדבר האחרון שמעניין אותם זה למלא את תפקידי הרשות.
הכשל האסטרטגי של הרשויות המקומיות הוא בבואה של התרבות הפוליטית והאזרחית במדינת ישראל כולה. זוהי תרבות של פוליטיקה ירודה, זלזול במינהל תקין ויעיל, זלזול הרשויות באזרח ובצרכיו, בתפיסה מעוות של השרים לדורותיהם באשר לקשר בין עוצמה ושלטון ומחויבות כלפי האזרח, של התחזקות בלתי סבירה ומעוותת של ועדי עובדים, של תרבות העדפת מקורבים וקרובי משפחה והעמדת העובד במקום הלקוח במרכז העשייה.
המערכת הפוליטית אינה מעוניינת לבזר סמכויות לרשויות המקומיות ולדאוג לחיזוקן. רבים עדיין מאמינים שאם שר הבינוי והשיכון ישלח ישירות את נציגיו לתקן ברז דולף אצל קשיש בחיפה, הוא גם יצביע עבורו... הממשלה לא פנתה מעולם לביזור אמיתי של סמכויות לרשויות, כפי שבאירופה ובעולם המערבי נעשה כבר מזמן, וזאת בטענה שהרשויות אינן יעילות דיין ולא ניתן להעביר אליהן סמכויות.
מצב הרשויות המקומיות הוא תוצאה ישירה של חוסר Accountability (אחריות אישית) למצבן. בכתבה שפורסמה בסוף השבוע באחד המקומונים באזור המרכז מתואר מצב של שתי רשויות שראשיהן הקודמים הותירו אחריהם חובות של מיליוני שקלים. אין כל אחריות למעשיהם וסביר להניח שהם כרגע מקדמים את עסקיהם הפרטיים עם אותם אנשים שקיבלו מהם פרויקטים כאשר היו ראשי רשויות.
גם לא פחות אשם בכך האזרח עצמו. הוא רואה לנגד עיניו את החוליים והליקויים ועובר על כך לסדר יום. התושבים אינם תובעים מראשי הרשויות אחריות אישית למחדלים, ואינם זועקים. עד כדי כך השבר חמור שנראה לעיתים כי גם חלק מהתושבים היו שמחים להיות בעלי קשרים או מקורבים לעירייה. מי לא רוצה שיבטלו לו דו"ח חניה או קנס, שיתנו לו הנחה בארנונה או יקדמו את הרישוי לעסק שלו.
מצב הרשויות המקומיות (אמנם לא כולן) הוא מחלה ממארת, שכמו בנושאים רבים אחרים במערכת הפוליטית-ציבורית אינה זוכה לטיפול שורש. לחצי השלטון המקומי, ההסתדרות וראשי הרשויות מכוונים כרגע רק להשתקת המצב, אבל למעשה, הם והפוליטיקאים שושביניהם היו מעדיפים שהתצורה של התנהלות השלטון המקומי תישאר כפי שהיא כעת. כולם "ירוויחו" מזה – מרכזי המפלגות, חברי הכנסת, השרים, ראשי הרשויות, העובדים וועדיהם, המקורבים ובני המשפחה, הספקים המועדפים – רק התושבים מפסידים בגדול.
מוטי שפירא, מנכ"ל להב, לשכת ארגוני העצמאים בישראל
הפגנת עובדים בקריית מלאכי. מי אשם?
צילום: זום 77
מומלצים
