בגלגול הזה

הרבה גלגולים עברה הקריירה הארוכה של שלום חנוך, כבר בן 58. דומה שזה הנוכחי שלו, הוא הרגוע והמהורהר מכולם. אולי רק ככה יכול לקבל הקהל הישראלי את הרוקרים המזדקנים שלו. בשקט בשקט. זה התחיל בהצלחה המסחררת של "אהבת נעורי" מתוך אלבומו האחרון של חנוך "אור ישראלי" שיצא בשנה שעברה, נמשך בסבב ההופעות האינטימי של חנוך יחד עם משה לוי על הפסנתר, ומגיע לשיא כעת, עם האלבום הכפול שמתעד את ההופעה, כולל הלהיט הענק "צרות טובות".

התקליט הכפול כולל 24 שירים שמייצגים נאמנה את הדרכים שבהן פסע חנוך. מ"אבשלום" ו"מאיה", דרך "סוף עונת התפוזים", "רומן אמיתי", "מחכים למשיח", "א-לי-מות", "ככה וככה" ועד "גיטרה וכינור". העיבודים לפסנתר של לוי מעניקים לחלק גדול מהשירים פרשנות חדשה, ומציגים אותם באור חדש. בחלק מהשירים זה יוצא מעניין למדי, ובחלק נדמה שהעטיפה האקוסטית והרכה מעט סירסה את השיר (שלא לדבר על הרגעים שבהם קול הקהל מתלווה, שוד ושבר, לזה של חנוך במעין שירה בציבור).

הייחוד של גרסת השירים בהופעה נובע בעיקר מהמעבר מצליל הגיטרה הדומיננטי, שאפייין רבים מהם בעבר, לנגינת הפסנתר הקלילה - שהופכת את חנוך מרוקר של איצטדיונים למעין זמר של בארים קטנים, מה שמושך אותו יותר לכיוון של הבלוז שבו נגע כבר בעבר. האם המעבר הזה תמיד משרת את חנוך? אישית תמיד אהבתי אותו יותר בפאזה מלאת האנרגיה והצליל הגדול, אבל אי אפשר להתכחש לקסם המסוים שיש לעיבודים הנוכחיים, בעיקר אם מחבבים את הז'אנר. 

חנוך משחק עם השירים כאילו היו סיפורים קטנים, ומפלרטט איתם סטייל מאיר אריאל או דני ליטני. בטקסטים החזקים ששר חנוך דוגמת "נגד הרוח" או "שיר דרך" - זה יפה במיוחד. העיבוד הנקי והקלאסי של לוי מדגיש מאוד את המילים, ומראה, בעצם, עד כמה חנוך הוא משורר רוק, שיכול בעזרת ההגשה שבאה הישר מהקרביים לחפות על אובדן הקול הצלול מהעבר הרחוק, ולייצר תמונה רגשית מכובדת של אמן שמסתכל אחורה על העבר שלו ושל כולנו, לא בנוסטלגיה, אלא תוך ניסיון להחיות ולפרש אותו מחדש - ולהשתמש בשירים כדי להגיד משהו על הכאן והעכשיו שלנו.

אלבום ההופעה הכפולה ("יציאה 1 ו-2") לא מהווה את אחת מהפסגות במסע של חנוך, אבל כתחנת ביניים הוא בהחלט מהווה עצירה מעניינת להתרעננות ומזכרת נאה למי שהיה בהופעה ורוצה להיזכר בה בביתו, או לכל מי שרוצה אוסף משיריו היפים, בגרסאות קצת אחרות.