הורס ודורס

אפרופו טקס האוסקר הקרב, לבניסיו דל טורו הפורטוריקני יש כבר קבלות בתחום. הוא זכה בפרס ב-2001 על "טראפיק", וכעת מועמד שנית, על "21 גרם" (שעולה על מסכינו). בסרטו דובר האנגלית של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("אהבה נושכת") הוא מגלם עבריין משוקם שרוצה לפתוח דף חדש, מנסה לפרנס את אשתו וילדיו ואף פונה לדת. יום אחד הוא דורס שני ילדים ואת אביהם, ואכול רגשי אשמה הוא מסגיר את עצמו. האלמנה-האם השכולה (נעמי ווטס, מועמדת אף היא לאוסקר) מתקשה להתמודד עם הטרגדיה האיומה. לחייה מתפרץ פרופסור למתמטיקה (שון פן) חולה לב, שבחזהו הושתל ליבו של בעלה המנוח.

"זה היה סרט מאוד אינטנסיבי. אתה מתעסק בו עם רגשות והמשחק שלך חייב להיות נכון ומדויק", אמר דל טורו כשריאיינתי אותו בפסטיבל ונציה. לדל טורו היה גם חשוב להראות את הסתירות בדמות שהוא מגלם, "ובאותה מידה איך אדם פשוט יכול להיות גם קשה וגם אצילי. רוב הזמן הוא עושה את הדבר הנכון ואף מסגיר את עצמו, כי יש לו רגשי אשמה של שורד. לקראת הסרט קראתי על אנשים שהיו בסיטואציות דומות. רק לאחרונה נהג מעבורת בסטייטן איילנד ניסה להתאבד בגלל רגשות אשמה, אחרי שהמעבורת שלו התנגשה ובתאונה נהרגו 10 נוסעים. זה מה שהדמות שלי עוברת בסרט - הדורס כלוא במעגל ולא מצליח לצאת החוצה. הוא לא מישהו מתוחכם ועשיר מפארק אווניו, שיכול ללכת לפסיכיאטר ולקחת כדורים. לכן הוא נעזר בתורה ומקווה. הוא מאמין בשחור ובלבן".

גם אתה איש דתי, כמו הדמות שאתה מגלם בסרט?

"אחד שנלחם במלחמת העולם השנייה שאל אותי פעם אם אני מאמין באלוהים ואמרתי שכן, אז הוא אמר 'נו טוב, בעולם של הוליווד אין אתאיסטים'".

העבודה על "21 גרם" שינתה את היחס שלך למוות ולגורל?

"לא. מאז שאני ילד אני מוקף במוות".

שון פן ביים אותך בשני סרטים. כעת אתה משחק איתו. הוא שונה כשחקן?

"קצת שונה. כבמאי, שון מרשה לך לעשות מה שאתה צריך, ואז מדבר איתך. כשחקן הוא הרבה יותר מדבר והרבה יותר ספציפי לגבי מה שאנחנו עושים. הוא אחד השחקנים הכי נדיבים שעבדתי איתם: אוהב לשחק ואוהב שחקנים. יש לו ניסיון רב ותענוג ללמוד ממנו ולראות אותו עובד. לפעמים אנחנו מבלים יחד".

דל טורו, 36, הוא גבר סקסי וכריזמטי, גם בזכות עיני הקוקר ספנייל הישנוניות שלו והעיגולים הכהים שמסביבן וגם בזכות עצמות הלחיים הגבוהות. הוא נולד בפורטו ריקו להורים עורכי דין. אמו מתה כשהיה בן 9, אימץ בילדותו חיצוניות קשוחה. כשעקר עם אביו לחווה בפנסילבניה, האב ציפה שבנו יעזור לו. "הייתי מחויב לקום בארבע בבוקר ולהתעסק עם החזירים והפרות", הוא מקטר. "שנאתי את זה. כולם הלכו לבלות במסיבות ובחוף ואני הייתי תקוע עם היתושים והחווה".

אחרי שאביו נישא שנית, שרר מתח רב בין השניים. האומללות הובילה אותו להתבוננות פנימית וליצירתיות. "יצרתי המון עולמות בתוך ראשי, בגלל שפשוט לא רציתי להיות במציאות. זו היתה התחלת ההתעניינות שלי במשחק. בדידות יכולה לעשות פלאים. כשאתה מבלה עם עצמך, זה מכריח אותך לנבור בתוכך".

אביו שלח אותו לפנימייה בפנסילבניה, שם פיתח ההתעניינות בציור שמן ובכדורסל. אחרי שסיים את התיכון נרשם דל טורו לאוניברסיטה בסן דייגו וקיווה ללמוד ציור, אבל זה לא נחשב למקצוע ראשי והוא נרשם למינהל עסקים. אחרי שניסה כיתת משחק, החליט שזה ייעודו. מהר מאוד נטש את האוניברסיטה ונסע ללמוד משחק בניו יורק. הוא הסתיר מאביו, שהתנגד שבנו יהיה שחקן, את השינוי המשמעותי בחייו. "עד היום אני אומר לאבא שלי 'אמרתי לך', או 'אנשים בלונדון אומרים את שם המשפחה שלך, אבל לא בגללך אלא בגללי'"

בשנות ה-80 הוא החל לשחק בטלוויזיה, ואף התארח ב"מיאמי מחלק מוסר". ב-89' הופיע בסרט ג'יימס בונד "רשיון להרוג", בתור האיש הרע, וב-95' פרץ עם "החשוד המיידי". עכשיו הוא רוצה להתנסות בבימוי, ומעורב בפרויקט על המהפכן הנערץ צ'ה גווארה, "אבל מאוד קשה להרים את ההפקה, כי זה סרט מאוד יקר, ואנחנו רוצים לעשות אותו אותנטי ככל שאפשר".

איך אתה מסתדר עם ההצלחה?

"ההצלחה מטרידה בדרכים מסוימות. למשל, כשאני הולך לארוחה, כולם מסתכלים בצלחת שלי. בכלל, יכול להיות שאני יותר מדי תחרותי עם עצמי אך לא עם אחרים, מה שהופך למאוד מלחיץ ברמה האישית".