"חברות היא רגישות לרגישויות דומות"

תמוז: מה אתה ממליץ לשחקן מתחיל בארץ לעשות ואיך לנהוג כדי להצליח בעולם המשחק הישראלי?

מנשה נוי: ללכת בשני מסלולים: אחד - לנסות לעלות ולהופיע בתיאטרון וללכת לסוכן/ת, אבל מצד שני, מאוד חשוב אם תמצא אנשים יוצרים בני גילך בתעשייה (תלוי במדיום שבו שאתה עובד) ולנסות ליצור בעצמך או עם קבוצת יוצרים את הסרט או את ההצגה ולהתחיל דווקא מהמקום של הפרינג', שוליים, שזה ניסיון מאוד חשוב ואת זה אני יכול להגיד ממרומי גילי המזדקן.

תמוז:כשאתה עושה סרט-אתה צריך לעשות מספר עבודות.... איזה מהן אתה הכי אוהב לעשות? לביים? לכתוב את התסריט?

ועוד שאלה... האם הסרט שלך מתאים לצפיית ילדים?

הסרט מתאים לצפיה לילדים מגיל 14.

cupic: האם אתה מרגיש שהופעתך ב"חמישיה הקאמרית" עשתה לך נזק מבחינת הפרסונה הקולנועית שלך? אע"פ שאני יודעת שהסדרה זכתה להערכה גבוהה, אני חייבת להודות שגם מצדי נדרש מאמץ במהלך הצפיה ב"חלומו של הנרי" כדי לא לחכות לאיזה "סע בן צור, סע..

מנשה נוי:  שאלה שקשה לי לענות עליה. אני יכול לספר לך שבזמנו, בגלל הבעיה שציינת, היה לנו חשוב החמישיה תהיה סידרה כמה שיותר קולנועית, נגלם בה כמה שיותר דמויות ושהן לא יהיו אחידות.

מבחינת הסגנון, אני מקווה שעם הזמן יקבלו אותי כשחקן שהוא לא רק שחקן של סאטירות אלא גם של דרמות. ברור לי לגמרי שיש פרק זמן שצריך לעבור, ואני מקווה שהוא עבר מאז החמישיה, שאני אתקבל גם בדמויות אחרות. שגם דמויות אחרות שאני מגלם, יתקבלו.

זאת בעיה שבכלל יכולה לקרות לכל שחקן שמזוהה עם איזו שהיא יצירה ואז קשה לקהל לקבל אותו ביצירה אחרת.

cupic: לאיתן גרין: הצהרתי כאן כבר לפני כמה ימים שאני חייבת לשאול האם מקור ההשראה לשם הסרט "חלומו של הנרי" הוא האלבום של ניק קייב בעל אותו שם או שזה צירוף מקרים שכזה?

שאלה נוספת- היתה לי תחושה בסרט שאתה מנסה להתייחס בצורה מסוימת לקולות ורחשים (החיקויים של הילד המקסים , שהיו בעיני רגעים מאד חזקים בסרט) או תמונה דוממת (העדפותיה של מנהלת בית הספר בפסטיבלים בהם היא מבקרת) לעומת דיאלוגים או מלל בקולנוע.האם אני קוראת מהרהורי ליבי?

איתן גרין:  להודות על האמת, לא ידעתי בכלל שקיים תקליט בעל השם "חלומו של הנרי" ואני בשום ואופן לא גאה על כך.

באשר לשאלה על הקולות שהילד עושה, לעומת השתיקה עליה ממליצה המרצה לקולנוע, אלו הם דברים שבשלב הכתיבה, נכתבים באופן ספונטני ואני באמת לא יודע את המשמעויות שלהם.

במידה והיצירה היא ברת מזל להיות משמעותית, הדברים כולם שנמצאים במקרה הטוב כפי שהזכרתי קודם, יוצאים החוצה ומקבלים משמעות במבנה הכללי.

בקיצור - יש לנו כנראה מבנים פנימיים שאנחנו לא יודעים עליהם ויתכן וכל העבודה שלנו היא מאמץ להוציא אותם החוצה בצורה יותר מסודרת ואומר, צורה אמנותית. אחרי הכל, אמנות היא סוג של צורה ומשמעת בהשוואה לחיים עצמם, שהם חופשיים לחלוטין.

הכותב האומלל: כמה זמן לדעתך אמור לקחת לכתוב סרט לפיצ'ר? האם יש מדד כזה או השערה בקרב אנשי המקצוע? האם בזמן שאתה כותב אתה גם מצליח להמשיך בחייך כרגיל ולעשות עוד דברים? בבקשה תענה לי אם אפשר בהרחבה. 

איתן גרין:  כמה זמן לוקח לעשות סרט? זה עניין יחסי. אני מניח שאין בזה גילוי מסעיר במיוחד. רוצה לומר, כל פרוייקט והזמן שלו. תסריטים מסויימים נכתבים במהירות רבה ותסריטים אחרים נכתבים לאורך זמן רב יותר.

אבל בסופו של דבר, המאמץ שבכתיבת תסריט בסרט מלא דומה מאוד למאמץ שבכתיבת רומן.

ואומר, אם בכל זאת לנסות לכמת את זה בממוצע של זמן, הרי תסריט של סרט באורך מלא, ואני מתכוון לכתיבה רצינית שדורשת שכתובים, קשה לי להעלות על הדעת שיכול לקחת פחות משנה.

אין לי ברירה, אלא להמשיך בחיי הרגילים תוך כדי כתיבת תסריט, אבל אני חושב שזה כמובן חיוני, במיוחד כאשר הסרטים שלי שואבים את הנושאים שלהם ומתקדמים בדרך מפותלת אבל בעלת הגיון מסויים לאורך הביוגרפיה שלי. ביוגרפיה שלא היתה קיימת או הייתה משעממת מאוד אם היא היתה כוללת כתיבת תסריטים מהבוקר עד הלילה.

ארני: אתם חברים ? כמה זמן ? איך הכרתם ?

איתן ומנשה: נוי: ארני היקר, מעניין ששאלת את השאלה הזאת, אני ואיתן היום בהחלט יכולים להקרא חברים, אם כי הכרנו באוניברסיטה, כמעט כיחסי מורה-תלמיד. אחר כך המשכנו ביחסי קולגות לעבודה, אני כשחקן ואיתן כבמאי ואפשר לומר שכיום אנחנו בהחלט חברים.

 גרין: כן. ומנשה תיאר יפה את העניינים. אין ספק שחברות במיוחד בגילאים מאוחרים יותר, היא הרי לא פונקציה של כפייה. אני ומנשה לא היינו בבית הספר ביחד, לא היינו בצבא ביחד, באוניברסיטה היינו בשתי עמדות שונות לחלוטין, ובכל זאת כבר אז, באופן סמוי להרגשתי, היה בינינו סוג של הבנה. אני חושב שחברות בהבדל מיחסים ואפילו סתם יחסים טובים בין אנשים, היא סוג של רגישות לרגישויות דומות ואני מוצא אצל מנשה רגישויות דומות לרגישויותי ולאו דווקא בקשר לעשיית הסרט, משום שהיחסים שלנו ממשיכים גם בלי קשר אליו

מקס: בסרטים שלך שראיתי, ונראה לי שאפשר להכליל גם את חלומו של הנרי, יש תמיד הרגשה שבנוסף לעלילה ולמוטיבים המרכזיים שלך (שכרוכים בעולם הקטן של אנשים עם מוגבלויות לדעתי) יש תמיד ערך מוסף שכרוך בידע נטו. באישה מרציפן זה היה ידע על אפיה, באזרח אמריקאי על ניהול קבוצת כדורסל מקומית ועכשיו על נושא קצת יותר מוכר - תעשיית קולנוע מקומית. האם זה עיקרון אצלך לתת לצופה תוכן מסוים אינפורמטיבי בנוסף לעלילה או שזאת תופעת צד שפשוט נמצאת שם ?

שאלה נוספת - מאיפה האובססיה הזאת לדמויות מוגבלות ומופנמות ? כל הדמויות הראשיות שלך הם תמיד פרחי קיר מקולקלים קצת. זה משהו אישי ? זה בכל מקרה לדעתי מאוד נדיר שיוצר מספק כזאת כמות של דמויות מרכזיות חיוביות פגומות פיזית ונפשית שאין בהן הרואיות טבעית אלא הן יותר אנשים יומיומיים רגילים, כמו שנמצאים ביום-יום ולא כל מיני איש הגשם או פורסט גאמפ וזה הדבר הראשון שבגללו אני נהנה מסרטים שלך.

איתן גרין: אני משתמש מאז ומתמיד כרקע לסרטיי בנושאים שאני מכיר מחיי, הייתי ברמן, עשיתי את "עד סוף הלילה", הייתי כדורסלן ופרשן כדורסל ועשיתי את "אזרח אמריקאי", אני אוהב שירים עבריים ואין לי רישיון ועשיתי את "זולגות הדמעות מעצמן".

בקשר לאישה מרציפן, זהו מקרה אחר לחלוטין, את התסריט כתבה תסריטאית מוכשרת מאוד בשם מירב בן גוריון והקירבה היא שלה לבישול.

הקירבה שלי לתסריט שלה במקרה הזה, היתה לסיפור ולדמויות. כמובן שגם במקרה של הנרי, ההיכרות שלי עם עשיית סרטים ועם סטודנטים עזרה לי. אבל כל השליטה ברקע הזה, משרתת אותי בסופו של דבר בדרך להגיע אל הדמויות ואל היחסים ביניהן, באופן עמוק יותר על פי דעתי לפחות, כאשר בגלל שאני מכיר את הסביבות כל כך טוב, אני משוחרר מלהיות עסוק בלדעת או לברר כל הזמן האם זה נכון או לא נכון.

שאלה שכבמאי שקשור בטבורו לדרמה הריאליסטית, חשובה לי כל הזמן.

הפגם הוא אוצר מבחינת התסריטאי. למען האמת, הפגם הוא גם אוצר מבחינת בני אדם בכלל. זה המקום שבו אתה יכול לפגוש את בני האדם שבורים מכל השכבות שהם מנסים להלביש על עצמם ולגלות או לפחות לנסות לגלות לא את האמת המוחלטת שלהם, אלא את המורכבות שלהם.

מקס: (לא לשאול על החמישיה הקאמרית, לא לשאול על הבורגנים, שניה)

בזמן האחרון נראה לי שאתה עובר יותר ויותר לקדמת הבמה (או המסך). ממה שאני זוכר, בהתחלת הדרך עבדת בעיקר כחלק מקאסט רחב של שחקנים או בתפקידי משנה גונבי-הצגה, כמו בבסאמה מוצ'ו, קלרה הקדושה, כלבים לא נובחים בירוק, הבורגנים והחמישיה הקאמרית כמובן. בשנה ומשהו האחרונות יש כבר שני סרטים בהם אתה השחקן הראשי - חלומו של הנרי ואיש החשמל. זאת מגמה מתוכננת שלך, משהו שקורה כתוצאה מהגיל והפרסום, היצע של תפקידים שבמקרה מתאימים לך או סיבה אחרת ?

מנשה נוי (וגרין):  

נוי: אני חושב שהתפקידים באים באופן לא מתוכנן, לפחות לא על ידי. אני מתאר לעצמי שזה כתוצאה מהפרסום ומהניסיון.

גרין: מנשה בכלל התחיל את חייו המקצועיים, עד כמה שאני יודע, לפחות את חייו המקצועיים המבוגרים, לא כשחקן. ההזדמנות של מנשה להיות שחקן נבעה מהכישרון הטבעי שלו ואת זה זיהו רבים.

מנשה הוא יוצר קולנוע והוא גם משחק. היו כאלה, למשל: ג'ון קסבטס, אורסון וולס. אני לא רוצה להפליג בשמות כל כך מהוללים, כדי לא להביך את מנשה ואת הקוראים, אבל עדיין חושב שמנשה הוא יוצר שהוא גם שחקן.

נוי: תודה לאיתן ואני יכול רק להוסיף שעוד בגללו, לא תהיה ברירה ואני אצטרך ליצור סרטים...